במסגרת סדרת הדוקו 'אמונה ובטחון' התראיין קובי ביר בנו של מפקד "גדוד טוביה" במלחמת העצמאות. בריאיון נחשף ההסכם ההיסטורי בין רבני הישיבות לרשויות המתגבשות: מאות בחורי ישיבה – שריד אחרון לעולם תורה שנחרב באירופה – עלו מדי לילה על העמדות, חפרו תעלות ופרסו גדרות כדי להגן על העיר הנצורה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במהלך היום הם המשיכו לשקוד על לימודם, בלילה חיזקו את קו הביצורים, ויצרו רגע נדיר של שותפות חרדית במאבק על ירושלים – בלי נשק, אבל עם אמונה עמוקה בתפקידם לשמור על עולם התורה בחיים.
הריאיון המלא
שלום קובי ביר, תודה שהגעת אלינו. אנחנו רוצים לדבר על הרקע ההיסטורי של מעורבות חרדים במלחמת העצמאות, ובמיוחד על "גדוד טוביה". מסתבר שיש לך קשר לגדוד הזה, אשמח לשמוע עליו.
"הקשר שלי לגדוד טוביה הוא שאני בנו של טוביה ביר ז"ל, שהיה מפקד הגדוד. במקור נקרא הגדוד "גדוד בני הישיבות", ובהמשך חייליו שינו את שמו ל"גדוד טוביה" על שם המפקד, אבי. הצבא אימץ את השם הזה, ובמסמכי צה"ל מופיע "גדוד טוביה". ירושלים הייתה אז במצור, והיו בה בערך 350–400 תלמידי ישיבות זמן קצר לאחר השואה. החשש היה שעולם התורה, שנפגע קשות באירופה, ייכחד. ראו באותם 350–400 בחורי ישיבות את שארית הפליטה התורנית.
"מצד שני, ירושלים הייתה זקוקה לכל זוג ידיים לצורך הגנה וביצורים. לשכת הגיוס (שנקראה אז "לשכת המפקד לעם") הגיעה להסכם פשרה עם ועד רבני הישיבות בארץ ישראל: מצד אחד לשמר את עולם התורה, ומצד שני לאפשר לאותם בחורי ישיבות לתרום להגנת העיר. על פי ההסכם, בחורי הישיבות המשיכו ללמוד בישיבה בימים, ובלילות, פעמיים-שלוש בשבוע, עבדו בביצורים: חפירת תעלות, פריסת גדרות תיל, בניית מוצבים. הם לא התאמנו בנשק ולא עמדו בחזית הלחימה. זה היה למעשה גדוד ביצורים שביצר את שכונת סנהדריה בצפון ואת שכונת מקור חיים בדרום".
הזכרת 300 בחורי ישיבה, אבל שמעתי שמספרים אחרים מזכירים יותר. מה היה סדר הגודל של הגדוד? כמה מגויסים היו בו? קל היה לגייס אותם?
"בסך הכול היו כ-300 בחורי ישיבה בגדוד. היו כמה בודדים שהוגדרו כמצוינים ושוחררו משירות לגמרי, וכן היו כאלה שנפסלו מסיבות בריאותיות בשל המצב הקשה במצור. כך שבפועל כ-300–350 בחורי ישיבה שירתו בגדוד. אין רשימות מדויקות ב-100%, כי לא היו מחשבים ואנחנו מסתמכים על מסמכים מאותה תקופה, אבל זה פחות או יותר המספר.
"חשוב להבין שהגדוד הוקם בהסכם בין ועד ראשי הישיבות לבין הרשויות, וכל הישיבות בירושלים הסכימו לכך – החל מישיבות חסידיות ועד לישיבת מרכז הרב, מתולדות אהרון ועד ישיבות ליטאיות. הייתה הסכמה מלאה, וכך גם האדמו"רים והראשי ישיבות שלחו את תלמידיהם. ההתייצבות הייתה כמעט מלאה. פעמיים הוציא הגדוד חוברת בשם "המבצר" (בחודשי אב ואלול תש"ח), חוברות גדודיות שכללו דברי תורה וברכות הרבנים הראשיים. הייתה בכך תמיכה רוחנית ולגיטימציה רחבה".
אומרים שלחלק מהבחורים זו הייתה מצווה לשמור על הארץ ולחלק אולי זה היה רק "צו השעה" כי הרבנים הורו להם. היו ויכוחים בנושא הזה?
"היו כאלה שראו בזה ממש מצווה, והיו כאלה שחשבו שזה רק מפני שהרבנים הורו לעשות כן כצורך השעה. לא הייתה בהכרח אחדות דעים מוחלטת על האידיאולוגיה שמאחורי ההתגייסות, אבל בפועל כולם נענו. חיילי הגדוד לא לבשו מדים, אבל היו להם כרטיסים צה"ליים. בירושלים חילקו כרטיסי גיוס לכמה קטגוריות: מגויסים רגילים, משוחררים מסיבות בריאותיות, ומגויסים לגדוד בני הישיבות. כך זוהו אנשי הגדוד. דרישת ראשי הישיבות הייתה שלא יישאו נשק, מחשש שאם ילחמו בחזית, חייהם יהיו בסכנה. מעבר לחשש הגופני, דאגו בעיקר לעתיד עולם התורה. לכן הוחלט שהם יתרמו בביצורים ולא בלחימה עצמה".
היו חרדים שהתגייסו אז לצה"ל גם בלי המסלול של גדוד טוביה?
"כן, היו חרדים שהתגייסו ישירות דרך ההגנה ומשם לצה"ל. לדוגמה, הרב שמאי גינזבורג ז"ל, שהיה משמשו של האדמו"ר מגור, סיפר לי אישית שלא היה בגדוד טוביה כי כבר היה פעיל בהגנה והתמזג לצה"ל ישר. גדוד טוביה נועד בעיקר לאותם בחורי ישיבה שזה עתה הגיעו להסכמה לגייסם לצורך ביצורים".
אמרת שהיו כ-350 בחורי ישיבה בגדוד, ואלו היו 90% מכלל בני הישיבות בירושלים. זה כמעט גיוס מלא...
"נכון, כמעט 100% מהבחורים הכשירים השתתפו. מספר קטן מאוד קיבל פטור בגלל הצטיינות מיוחדת או בעיות בריאותיות. יש בידי רשימות שמיות, אף כי לא מושלמות, ואבא שלי לאורך השנים הכיר באנשים שביקשו שיאשר ששירתו בגדוד, לעתים על סמך עדויות שונות, כך שהמספר המדויק קשה לקבוע, אבל זה פחות או יותר הנתון".
אם זה עבד טוב, מדוע הגדוד התפרק בסופו של דבר? ומה היה המעמד של אבא שלך כמפקד הגדוד?
"אבא שלי היה בדרגת טוראי. הוא כנראה מפקד הגדוד היחיד בצה"ל שהיה בדרגת טוראי... הסיבה לבחירתו הייתה שהוא היה פעיל בהגנה, ומשפחתנו הייתה מפועלי אגודת ישראל, יוצאי גרמניה, גרו ברחביה. אבא קיבל את ההסכם שבין לשכת הגיוס לוועד רבני הישיבות, והיה צריך ליישם אותו. מכיוון שכל הרבנים חתמו עליו, לא היו מחלוקות גדולות. הוא הפעיל את הגדוד במשך כמה חודשים, ואז בנובמבר 48' הגיעה הוראה לפרק אותו. לא הצלחתי להבין לגמרי מדוע. ייתכן שהגדוד נחשב ייצור כלאיים: חיילים שנתנו יומיים-שלושה בשבוע, בלילות, רק לביצורים ולא ללחימה. אולי אחרי שהתייצב המצב, הצבא רצה לחזור למבנים רגילים. אבא פירק את הגדוד כשהורה לו הצבא. לאחר מכן, בשנים הבאות, המשיך לשרת במילואים בחטיבה רגילה. הוא ראה זאת כמשימה שניתנה לו ב-48': להקים גדוד, להפעיל אותו, לפרק כשצריך".
אם נחשוב על גדוד טוביה במונחים של היום, האם אפשר להגדירו כסוג של "שירות אזרחי-ביטחוני"? משהו כמו עזרה לכוחות הלוחמים בביצורים, בלי לעבור טירונות?
"כן, אפשר לומר שזה היה מעין שירות אזרחי-ביטחוני. הם לא היו חיילים קרביים, לא עברו טירונות, לא נשאו נשק. הם סיפקו תשתית הגנתית: תעלות, גדרות, מוצבים. כך הלוחמים יכלו להילחם בחזית כשהביצורים כבר מוכנים. זה דומה לתפקידים עורפיים שתורמים לביטחון מבלי להיות בחזית עצמה".
איך אביך ראה את יחסי חרדים-צה"ל בהמשך השנים? האם דיבר על זה בהקשר של חוק טל, גיוס חרדים, וכדומה?
"אבא מעולם לא דיבר על הגדוד כתקדים לעתיד. הוא היה בחור צעיר כבן 20, קיבל משימה והצליח בה. לאחר כמה חודשים הגדוד פורק, והוא המשיך הלאה בחייו. הוא לא עסק בהמשך בשאלות המדיניות או המשפטיות שעלו בשנים מאוחרות יותר. אך אם אפשר ללמוד לקח מתקדים "גדוד טוביה", זה שאם כל הצדדים רוצים, אפשר למצוא דרך ביניים. אפשר לשמור על עולם התורה ובמקביל לתרום לביטחון. זה מראה שאם יש רצון הדדי, ניתן להגיע לפשרות".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יש הטוענים שזה קרה רק מפני שהיה איום קיומי על ירושלים. בלי איום כזה, האם עדיין ניתן היה לראות התגייסות כזאת?
"אני חושב שבעת צרה הציבור החרדי מגלה רצון להשתלב בכלל העשייה. לא חייבים לחכות למצור על ירושלים. הבעיה כיום היא שייתכן שכל צד מפחד ממה שיתקבע כמוסכמה לעתיד. אבל ההיסטוריה מלמדת שכאשר יש סכנה אמיתית או רצון כנה, מוצאים שביל זהב שיאפשר את שיתוף הפעולה".
0 תגובות