הגיע הזמן להתחיל לבכות

כשהתורה מדברת מעניין הקורבנות, בתוך שְלל ההנחיות הטכניות, חוזרת ונשנית בה מילה אחת שוב ושוב – "נפש".

"ונפש כי תקריב" (ויקרא ב, א), "נפש אשר תאכל" (ויקרא ז, כ), "ונפש כי תגע" (ויקרא ז, כא). נפש...

לא 'אדם כי יקריב'. לא 'אדם אשר יאכל'. לא 'אדם כי יגע'. לא! כשמדובר על קורבנות – מדברת התורה על נפש...

למה?

כי באמת, כל ענין הקורבנות הוא לא הפעולה הטכנית; הוא הנפש שמאחורי המעשה. ואם כך בתקופת המקדש – על אחת כמה וכמה בימינו, שרק הנפש הפרטית שלנו נשארה לנו לשָלל, כדי להקריב אותה ואיתה.

אז איך מַקְריבים את הנפש? איך מְקַרבים אותה להשם יתברך?

איך, מבלי להביא קרבן עולה בפועל – מעלים את הנפש למקום קדוש יותר וגבוה יותר ומואר יותר?

מסביר רבינו הקדוש: "'זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה' (תהלים נא) – הִנֵּה יָדוּעַ, כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל כ) 'הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם'. הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב, שֶׁשָּׁם מִשְׁכַּן הָרוּחַ. וּבְחִינוֹת עוֹלָה הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ, וּמִתְבַּיֵּשׁ וְחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ אֵיךְ נָפַלְתִּי וְנִשְׁלַכְתִּי מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ. שֶׁהָיִיתִי בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כָּזֶה, וְעַכְשָׁו, נָפַלְתִּי וְהֶחֱזַרְתִּי פָּנַי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְנִשְׁאַרְתִּי אָחוֹר בְּאָחוֹר. וּמְרַחֵם עַל עַצְמוֹ, כִּי אֵין רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וְזֶהוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה: וְזֶהוּ זִבְחֵי אֶלֹקים, הַיְנוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה, הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה כַּנַּ"ל..." (ליקוטי מוהר"ן תורה קח).

אז מהי, אם כן, העבודה הנפשית המהווה בימינו תשלום על קרבן העולה?

-לב נשבר.

ברצינות?! רבינו מעודד אנשים להגיע לשברון לב?! רבינו, שכל כך התנגד לייאוש, לעצבות ולמרה השחורה – הוא בעצמו מעודד אנשים להיות בלב נשבר. איך זה יתכן?! האם זה לא תרתי דסתרי?

כן. זה בהחלט תרתי דסתרי. מדובר בשני מושגים נפרדים בתכלית, שרק היצר הרע, שטרח כל כך להשקיע בבלבול שלנו, חִבֵּר לנו אותם ביחד: "לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל. כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות בא מן הטחול והוא סטרא אחרא והקב"ה שונא אותה. אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך ויקר מאד בעיניו יתברך... על כן צריכין לייחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך, אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה" (שיחות הר"ן, מא).

יש דבר שנקרא 'עצבות', והוא שלילי והוא סטרא אחרא והקב"ה שונא אותה! לעומת זאת יש את מה שנקרא 'לב נשבר' והוא חביב בעיני השם יתברך ויקר מאוד בעיניו.

נכון, מבחוץ זה עלול להיראות אותו דבר. אנשים רואים מישהו בוכה – מה מיד עובר להם בראש? -'למה הוא עצוב?' אבל מי אמר, שהוא עצוב בכלל? אולי הוא בעצם בלב נשבר? זה יכול לבוא עם אותן דמעות, באותו גודל, באותו צבע ועם אותו מלח. זה יכול להישמע עם אותן אנחות או עם אותו גוון של צעקות. ובכל זאת, זה שונה לחלוטין. כי את האחד הקב"ה שונא, והשני הוא קודש להשם.

אז אם זה כל כך דומה, איך אפשר לדעת האם אני בעצבות או בלב נשבר?

אז לרבינו יש פטנט זיהוי: "וזה סימן אם היה לו לב נשבר – כשבא אחר כך לשמחה" (שיחות הר"ן, מ"ה), לעומת זאת: "תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל וְתַאֲוַת מָמוֹן שֶׁבָּאִין רַק מִן עַצְבוּת וּמִשָּׁם כָּל הַצָּרוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן" (ליקוטי הלכות, הודאה, הלכה ו).

לב נשבר מביא לחיבור, לחיוּת, לשמחה. עצבות מובילה לניתוק, לייאוש, לעבירה.

אם אתה פוגש את הכאב, בוכה אותו, צועק אותו, מרגיש אותו עד לעומק עומקים בלי לפחד, ואתה יוצא משם בתחושת הקלה ואפילו עם חיוך – אז אתה בכיוון.

אבל אם אתה מיואש, סר וזעף, לא מאמין בכלום, לא מקווה לכלום, שוקע בבאסה ובורח להתמכרויות – אז זה לא לב נשבר עכשיו. זאת עצבות.

וכשרוצים לעשות עבודה פנימית – מוכרחים לדעת להבדיל בין השניים.

אנשים נוטים להיבהל מדמעות. משום שהם מייחסים את הדמעות אך ורק לעצבות, אבל באמת דמעות של לב נשבר הולכות יחד עם שמחה. כאב שכואבים אותו בלי התנגדות – הוא חיים, אבל עצבות אינה כאב, היא בריחה מאחריות למקום של ניתוק ופירוד. יש כאלה שחושבים שלבוא לטיפול, לעשות עבודה פנימית או להתבודד, זה אומר לשקוע בעצב מעורר רחמים ולהתרכז במסכנות שלי.

וזה לא נכון.

מותר לכאוב. צריך לכאוב. אפילו מצווה לכאוב; אם אתה בורח מהכאב אתה לא באמת חי. אבל יחד עם זה – לא להיות עצובים. אם אתה בעצבות, אל תחשוב שאתה עושה עכשיו עבודה פנימית. כי עבודה פנימית אמורה לבוא עם שמחה, עם אור ועם ברק בעיניים.

ובכל זאת, זה לא פשוט. כי איך אפשר מצד אחד כן להתעסק עם הכאב, להסתכל לו בעיניים בלי לברוח, לכאוב ולהישבר, ומצד שני לא לגלוש לעצבות? זה כל כך קרוב, לב נשבר ועצבות! איפה הגבול? איפה קו התפר ביניהם? איך מהלכים בדרך הזאת?

התשובה היא – אמונה. האמונה היא התמרור שלנו.

אם אתה כואב עם אמונה – אמונה שהכול בהשגחה פרטית, גם הכאב שעבר עליך וגם הכאב שעובר על היקרים לך. גם הכאב שכביכול גרמו לך, וגם הכאב שכביכול אתה גורם לאחרים. אמונה שהשם כאן, היה הווה ויהיה. אמונה שיש לכל דבר משמעות. אמונה שהכול טוב; גם אם רע – הכול טוב. אמונה שאתה טוב; גם אם אתה מרגיש הכי רע ורשע – אתה טוב!

אם אתה כואב עם אמונה – אתה בלב נשבר.

לעומת זאת, אם אתה כואב בלי אמונה ואתה בטוח שאתה אשם ורע ולא בסדר, שאין לך סיכוי, שהעולם מתמוטט ופושט את הרגל ושהכול אנדרלמוסיה ותוהו ובוהו, אז ישראלי יקר, שים לב, אם הגעת עד לכאן – טעית. עצור. אתה גולש לעצבות. תעשה רוורס. תדליק את האורות. ותחזור לגבולות האמונה.

באמונה.