ישנם אנשים שנהנים מארוחות ומפגשים ארוכים, מתעכבים באירועים חברתיים, ואוהבים הכל לאט ורגוע. אחרים - אולי אתם - רוצים שדברים יסתיימו מהר ככל האפשר. בין אם מדובר בהופעה, מפגש חברתי, או אירוע, התבנית מוכרת: שמחת הציפייה, התלהבות קצרה של נוכחות, ואז רצון גובר ללכת הביתה. דחף זה לעתים קרובות נתפס כחוסר סבלנות או התנהגות מופנמת וביישנית, אך פרספקטיבות פסיכולוגיות מתפתחות מציעות שזה עשוי לשקף משהו מעודן יותר: העדפה ליעילות חווייתית.
רעיון 'היעילות החווייתית' הזה - הדחף למצות את החוויה במהירות, מבלי למשוך את הזמן - ניתן להסבר באמצעות המדע. בואו נראה מה יש לפסיכולוגיה קוגניטיבית, פסיכולוגיית אישיות ופסיכולוגיה מוטיבציונית לומר על מדוע חלק מאיתנו מתרגשים הרבה קודם לחוויה, ואז חשים רצון הולך וגובר ללכת הביתה.
חשיבה מינימליסטית וצריכה הדוניסטית
אחת הסיבות שחלק מאיתנו מוכנים לצאת מיד לאחר 40 דקות משנכנסנו היא שהתשואה הרגשית של אירוע נוטה להגיע לשיאה מוקדם. מחקרים על הסתגלות הדוניסטית (הסתגלות להנאה) תומכים ברעיון זה: אנו חוזרים במהירות לקו בסיס יציב של אושר לאחר חוויות חיוביות. זה מרמז שהתועלת הרגשית של חוויה ממושכת עשויה לא לגדול ביחס ישר למשך שלה. כך שיותר שעות לא יסתפקו הנאה גוברת והולכת.
אותה התפרצות דופמין ראשונית שאנו מקבלים כשהזמר עולה על הבמה או כשהסיבוב הראשון של המנות מוגש? זוהי נקודת השיא. כל מה שאחרי זה הוא ירידה הדרגתית למצב של 'מתי כבר האירוע יסתיים?'.
יעילות חווייתית משקפת קיצור דרך קוגניטיבי: למה להישאר לכל ההופעה אם התגובה הרגשית שלך מגיעה לשיאה אחרי כמה שירים?
אז אם אתם חושבים, "זה היה נחמד, ועכשיו הייתי רוצה לא להיות כאן יותר," זה לא מחוסר סבלנות - זה ניהול הנאה יעיל.
רגישות לזמן
חלק מהאנשים גם מציגים אוריינטציה חזקה ליעילות זמנית, כלומר הם קשובים מאוד לאופן בו הזמן מנוצל והאם זה מרגיש "שווה את זה". זה קשור למחקר על תפיסת זמן ועלות הזדמנותית, המראה שאנשים שונים בדרך שבה הם מעריכים את הזמן שלהם. עבור אנשים יעילי-חוויה, התעכבות באירוע יכולה להרגיש כמו הזדמנות מוחמצת למנוחה, זמן לעצמם, או פעילות אחרת שמתאימה טוב יותר למערכת התגמול הפנימית שלהם.
חשוב לציין, זה לא עניין של חוסר סבלנות - זה עניין של חיפוש אחר אופטימיזציה. ייתכן שאנשים אלה לא שונאים את האירוע עצמו; הם פשוט מרגישים סיפוק מהר יותר מאחרים.
השאלה אינה "האם נהניתי מזה?" אלא "האם קיבלתי את מה שבאתי בשבילו, והאם יותר זה באמת יותר?"
עומס קוגניטיבי ורוויית מידע
גורם תורם נוסף לנטייה הזו להיכנס-לצאת יכול להיות קשור לתיאוריית העומס הקוגניטיבי. חלק מאיתנו - במיוחד אלה מאיתנו שמעבדים מידע בעומק או במהירות - עשויים להגיע לרוויה קוגניטיבית מהר יותר במצבים עם שפע של קלט חושי או בינאישי. המוחות שלנו יכולים לעבד רק כמות מסוימת של גירויים בכנסים, הופעות, וטיולים שונים לפני שהם מתחילים לחפש פתחי מילוט ממשיים.
אנשים בעלי יעילות גבוהה יש להם נקודת חיתוך טבעית שמעבר לה הם מתחילים להתנתק. הם לא (בהכרח) משועממים... ברגע שהם סופגים את ה"מהות" מהאירוע, החזותית או הרגשית, הישארות ארוכה יותר עלולה להוביל לתשואות פוחתות.
תכונות אישיות והעדפות לחידוש
רבים מהאנשים יעילי-החוויה מקבלים ציון גבוה במה שידוע כפתיחות לחוויה - הם פתוחים לחידוש, יופי, תובנה, ולדברים לא צפויים. אבל הם לא בהכרח רוצים חוויות ארוכות... רק כאלה משמעותיות ו/או מעניינות. ברגע שהחידוש של אירוע מיצה את עצמו עבורם, הם עשויים לחפש להמשיך הלאה, גם אם האירוע מהנה לאחרים. ייתכן שהם מפיקים הנאה מהמעבר בין חוויות יותר מאשר מכל חוויה במלואה.
פסיכולוגים מכנים זאת 'חיפוש תחושות', הרצון להרגיש את החוויה בצורה מלאה, וכשיש מעט ירידה בהנאה כבר מחפשים את הדבר הבא.
יישום כלל השיא-סוף
הפסיכולוג דניאל כהנמן הציע את כלל השיא-סוף המרמז שאנו זוכרים חוויות על סמך השיא הרגשי שלהן והסיום שלהן - לא על סמך כמה זמן הן נמשכו.
עבור אנשים יעילי-חוויה, זה מתיישר עם האסטרטגיה ההתנהגותית האינטואיטיבית שלנו: לעזוב כשעדיין טוב... להימנע מהירידה האיטית לשעמום או מהשעה האחרונה המביכה... לשמר את הזיכרון בנקודה העוצמתית ביותר שלו. אנחנו בעצם אוצרים את הרגעים הטובים. האסטרטגיה אינה (בהכרח) נגד כיף - זאת אופטימיזציית זיכרון. חבל להישאר לסוף כשהכל כבר נהיה 'עייף'.
דפוס משמעותי, לא פגם
לא כולם אוהבים להתעכב. חלק מאיתנו אוהבים לעזוב. לרצות שדברים יסתיימו מהר אינו בהכרח דחיית החוויה - זה רצון לחוות אותה בצורה שונה. אלה מאיתנו עם יעילות חווייתית גבוהה אינם (בהכרח) מנותקים; הם פשוט קשובים לרגעי שמחה מכריעים ומעדיפים 'קצר ולעניין'.
בתרבות שנוטה להעריך סיבולת, אהבה ל'המולה', ושימת דגש על החשיבות של "להישאר עד הסוף", ההתנהגות הזו של "להתגנב דרך הדלת הצדדית" יכולה להיראות מוזרה. אבל יש כאלה שעבורם לפעמים כבר אחרי תחילת האירוע הרגע נגמר... כדאי למסגר מחדש את התנהגות יעילות החוויה הזו כאסטרטגית ולא פתולוגית ולהבין את הצורך של בן המשפחה שלנו או ידיד לעזוב אירועים מוקדם.
בסופו של דבר, יעילות חווייתית משקפת סוג של אורח חיים. לא כולם רוצים להתעכב. יש כאלה שרק רוצים לגעת בקסם, להודות לו, וללכת הביתה. תודה ולהתראות.
מקור: מאמרה של Jodi Wellman MAPP
הצגת כל התגובות