זהו היום השלישי ברציפות שבו הרחובות והקמפוסים באיראן הופכים לשדה קרב של נחישות מול אכזריות. בעוד המשטר בטהראן מנסה לשדר עסקים כרגיל, הסדקים בתוך החברה האיראנית מעמיקים והופכים לתהום פעורה. במוקד האירועים עומדות האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במדינה, שהפכו למעוזי התנגדות בלתי מתפשרים.
המחאה ביומה השלישי אינה מרוכזת במוקד אחד, אלא מתפשטת כאש בשדה קוצים. באוניברסיטת טהראן, הסטודנטים התאספו מחוץ לספרייה המרכזית וקראו "מוות לדיקטטור". באוניברסיטת שריף לטכנולוגיה, נרשמו עימותים חזיתיים בין מפגינים לבין תומכי המשטר שהניפו את דגלי הרפובליקה האסלאמית.
המחאות לא נעצרו בבירה: גם באוניברסיטת פרדוסי במשהד ובאוניברסיטאות נוספות כמו אמיר-כביר ושהיד בהשתי, הסטודנטים הניפו שלטים הדורשים את שחרור חבריהם העצורים וקראו "הפרח שנפל הזה מוקדש למולדת" – רמז לחבריהם שנרצחו ברחובות. באוניברסיטת ח'אג'ה נסיר א-דין טוסי, הסטודנטים אף שברו דלתות זכוכית נעולות כדי לפרוץ החוצה ולהמשיך במחאה.
השאלה המהדהדת ביותר היא "איך?". איך ייתכן שאחרי דיכוי שהוביל ללפחות עשרות אלפי הרוגים ופצועים מספרים דומים של עצורים, האש המחאה עדיין יוקדת?
הסיבות לחידוש המחאה עמוקות ומורכבות: המסורת האיראנית של טקסי הזיכרון במלאת ארבעים יום למוות הפכה למנוע של זעם מתחדש. כל אזכרה להרוגי ההפגנות הופכת להפגנה חדשה שמביאה עמה הרוגים נוספים – וכך נוצר מעגל דמים שמזין את עצמו ללא הפסקה.
במקביל, פתיחת סמסטר הלימודים החזירה את הסטודנטים לקמפוסים ואפשרה להם להתארגן מחדש במרחב פיזי משותף, מה שהפך את האוניברסיטאות למוקדי מחאה פעילים ומאורגנים. אל כל אלה מצטרפת תחושת ייאוש עמוקה בקרב צעירים רבים, שנולדה מתוך הדיכוי האלים ומהמשבר הכלכלי החריף: אינפלציה דוהרת, מטבע קורס וחוסר אופק תעסוקתי. תחושה זו מובילה לכך שאין להם עוד מה להפסיד תחת המשטר הנוכחי.
בתוך כך חל גם שינוי מהותי במטרות המחאה: הזעם על יוקר המחיה ועל תנאי החיים הפך לקריאה גלויה להפלת המשטר, והסטודנטים כבר אינם מדברים על רפורמות אלא מניפים את דגל האריה והשמש שלפני המהפכה וקוראים בשמו של יורש העצר הגולה פהלווי, תוך הכרזה כי זהו הקרב האחרון וכי הוא ישוב.
למרות הנוכחות המוגברת של כוחות הבסיג' והניסיונות של המשטרה החשאית לזהות ולעצור סטודנטים בתוך הקמפוסים, נראה שמשהו בבסיס הפחד נשבר. בעוד בתי המלון והרחובות המרכזיים בטהראן מנסים לשמור על חזות שקטה, בלילות נשמעות הצעקות מהמרפסות ומהגגות: "מוות לח'אמנאי!".
איראן נמצאת ברגע גורלי. השילוב בין לחץ חיצוני כבד – כולל איומים צבאיים מצד ארה"ב – לבין התקוממות פנימית חסרת פשרות, מעמיד את הרפובליקה האסלאמית בפני האתגר הגדול ביותר בתולדותיה. הסטודנטים בטהראן כבר נשבעו: "נשבעים בדם חברינו, נעמוד עד הסוף".
0 תגובות