בדף היומי במסכת שבועות דף כ"ו הגמרא מציינת שרבי יוחנן אמר שכשם שרבי ישמעאל למד מרבי נחוניא בן הקנה את שיטת "כלל ופרט", כך רבי עקיבא למד מנחום איש גם זו את שיטת "ריבה ומיעט". הרי לנו שרבי עקיבא שימש לפני רבו נחום איש גמזו.
מהמפרשים עמדו על קשר נוסף: כשם שנחום איש גם זו היה אומר על כל דבר "גם זו לטובה", כך גם רבי עקיבא היה רגיל לומר "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה ה' לטובה).
הגר"ח שמואלביץ זצ"ל ביאר את יסוד הביטוי "גם זו לטובה" של נחום איש גם זו. הוא הסביר שאסונו של האדם נובע לעיתים מכך שהוא שופט מקרה פרטי לפי ראות עיניו בלבד. אולם, מקרה זה אינו אלא חלק קטן מ"מערכה כללית גדולה", ובחשבון הכולל, התמונה עשויה להשתנות לחלוטין. נחום איש גם זו, באמרו "גם זו לטובה", לימד שאין לשפוט את הפרט כשלעצמו. הוא אמר "גם זו" – כלומר, בסופו של חשבון כללי – הכל לטובה. יש בזה ביטחון שהחשבון הכולל יהיה לטובתו, וכמו שנאמר בתהלים "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" – בסוף כל המעשים יחד, תתגלה צדקת ה' ומשפטיו.
ואילו דרגתו של רבי עקיבא הייתה שהביטחון בה' שכל מעשיו לטובה הוביל אותו להיות בטוח שמה שנראה רע כרגע יוביל בסוף לטוב. כלומר, התכלית והתוצאה יהיו לטובה. לעומת זאת, מעלתו של נחום איש גם זו הייתה גבוהה יותר. הוא היה מסוגל לומר על הרע עצמו "גם זו לטובה", ואכן זכה להפוך את הרע עצמו לטוב (כמו הסיפור על העפר שהפך לחיצים והועיל לו). רבי עקיבא, לעומתו, אמר רק שתכלית המעשה תהיה לטובה, ולכן זכה לראות רק שתוצאותיו היו לטובה.
ממתיק רע בטוב
על דרגתו של רבי עקיבא מובא במסכת ברכות (ס:): שרבי עקיבא שהיה בדרך והגיע לעיר, אך לא נתנו לו מקום לינה. אריה אכל את החמור, חתול את התרנגול ורוח כיבתה את הנר - על כל אלו אמר רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא לטב". באותו לילה, גייס (כוח צבאי) בא ושבה את אנשי העיר. כשפגש בהם רבי עקיבא אמר להם: "לא אמרתי לכם כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה!". אילו היו מכניסים אותו לעיר, היה נשבה יחד איתם.
ורבים עמדו על כך, איפה כאן הטוב? הרי זו רק מניעת נזק (הישבות בשבי) על ידי נזק אחר (איבוד התרנגול, החמור והנר). לכאורה, הדרך הטובה יותר הייתה שלא יבוא הגייס כלל, ורבי עקיבא לא היה צריך לאבד את רכושו.
אלא יש כאן לימוד עמוק - שהרי הקב"ה הוא גם זה שזימן את הצרה מלכתחילה. התשובה היא שאירועים כאלו מהווים "הזדמנויות להודות לו על העולם שברא". כאשר אדם חווה הצלה, הדבר מותיר עליו רושם חזק ויוצר הזדמנות מיוחדת להודות. אך ההודאה אינה רק על ההצלה הספציפית, אלא היא כללית יותר – הודאה על בריאת העולם ותחזוקתו.
ועוד נודעים דבריו של מרן החזון איש בקונטרס "אמונה וביטחון": כי אף על פי ש"כל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה", הטובה הזאת לעתים אינה נעימה לנו, והביטחון בה' אינו מבטיח שיהיה "טוב" במובן המיידי והנעים, אלא שיהיה "מה שצריך להיות".
0 תגובות