בדף היומי מסכת שבועות דף מ"ט שנינו: היכן שורי?" – שואל הבעלים את השומר, והשומר טוען: "איני יודע מה אתה סח". אך אם השור אבד או נגנב או נשבר – ונשבע השומר לשקר – חייב בקרבן, שהרי ביקש לפטור את עצמו מן התשלום (שבועות מט, ב).
לעומת זאת, אם השומר מדייק – ואע"פ שאין גרסתו זהה לאמת, מכל מקום אינו משנה את דינו – הרי זה פטור. כגון אם אמר "נשבר", ובאמת נאבד. או אמר "נגנב", ובאמת נשבה – מאחר שבכל מקרה פטור היה, אינו חייב על שבועתו.
בספרי הדרוש הרבו לדרוש גמרא זו, על היהודים בכל גלותם, ולאו דבריהם:
אמרו בגמרא (כתובות קיא, א): השביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה – שלא ימרדו באומות – וכן השביע את האומות שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי.
ובמשך הדורות נחלקו אומות העולם לשלוש כיתות:
הכְּת הראשונה – טוענת כי מאחר שישראל חטאו, הפקירם ה' לידי הגויים. ולפיכך, כך סוברים בני אותה כת, כל הרוצה – בא ולוקח: מכים, חומסים, הורגים את ישראל, ה' ירחם.
הכת השנייה – יודעת כי ישראל משועבדים לאומות מאת ה', למרק עוונם. ועל כן היא אוסרת על הרג וחמס, אך גובה מהם מסים וארנוניות, בטענה שמאחר והם שומרים על ישראל, מגיע להם "דמי שמירה". אולם כפיית המסים נעשית בעזות ובאכזריות, עד כדי כך שיד ישראל נשברת תחת הנטל, ואוי למי שאינו משלם – עונשו עינוי ומיתה. והרי זה כמו "פטור אבל אסור".
הכת השלישית – אינה מזיקה לישראל אך גם אינה שומרת עליהם. טוענים הם כי דמי המסים אינם אלא תשלום שכירות על הקרקע – כאילו גלות ישראל היא עסקת נדל"ן, לא השגחה אלוקית. ובינתיים, ישראל נתונים להפקר, גניבות, רציחות, והם כאילו אינם רואים.
ולעתיד לבוא – עושה הקב"ה דין. שואל הוא את כל אחת מן הכיתות: "היכן שורי?" – וישראל, הרי הם השור, כמובא במדרש (במדבר רבה כ, ד): "מה שור כוחו בפיו, כך ישראל... כל הנוגע בהם אין בו סימן ברכה."
הכת הראשונה עונה בעזות: "איני יודע מה אתה סח – הלא אתה השלכת אותם מעל פניך!" והקב"ה משיבם: "משביעך אני!" – והרי כבר נשבעו האומות שלא ישעבדו יותר מדי. לפיכך, דינה של כת זו – חייבת.
הכת השנייה – כנגד נושא שכר – טוענת: "מת השור!" אך סיבת מיתתו – עינויי מיסים וארנוניות עד כלות. ואף על פי כן – לא עברו על שבועתן, לא חרגו מהגזרה האלוקית. ודינן – פטור. אך אין זה פטור גמור – כי אם פטור אבל אסור.
הכת השלישית – כנגד השוכר – טוענת: "מת, נשבר, נשבה!" אך באמת – נגנב ואבד, על ידי גויים מתוך כת זו, והם לא שמו לב ולא מנעו. ואף שלקחו דמי שכירות, לא סיפקו שמירה. ולפיכך דינן – חייבות.
וכשם שזכינו לסיים מסכת שבועות, כך נזכה להתחיל ולסיים מסכת עבודה זרה.
0 תגובות