בדף היומי – עבודה זרה דף ו', הגמרא דנה: האם בהמה שהיא טריפה – כלומר, שיש בה מום או פגם גופני שלא תוכל להאריך ימים – האם היא מותרת באכילה לבן נח.
אודותיו נאמר "תמים היה בדורותיו" (בראשית ו', ט') – משמע שהיה שלם בגופו, ללא פגם. אך שואלת הגמרא: ודלמא [שמא] "תמים" בדרכיו, במידותיו ובאופן התנהגותו, ו"צדיק" במעשיו הטובים הוה [היה].
רש"י שם מפרש ש"תמים בדרכיו" הכוונה: עניו ושפל רוח. והקשה על כך בספר ודרשת וחקרת (פרשת שופטים תשנ"ז, אות ד'): מה הקשר בין ענווה לבין תמימות?
ומבאר שם על פי דברי רש"י בפסוק "תמים תהיה עם ה' אלוקיך": התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו וחלקו.
מניחים רבינו תם? הכוונה הזו יכולה לפסול לכם הכל
מכאן נבין: אדם תמים באמת – הוא כזה שאינו סומך על שכלו בלבד, אלא דבוק בה' מתוך ענווה גמורה. וכך כתב הזוהר (אחרי מות, דף ע"ג): הדבקות בתורה היא הדבקות בהקב"ה – "הוא ואורייתא חד". ומי שבטל באמת כלפי ה', יודע שאין לו כלום מעצמו, ורק כך נעשה תמים. מכאן עומק דברי רש"י – שרק עניו ושפל רוח יכול להיקרא תמים בדרכיו. וזהו יסוד בעבודת ה'.
0 תגובות