במסכת עבודה זרה (דף כ"ב) עוסקת המשנה באיסור "לפני עיוור" גם ביחס לגויים: אין מעמידים בהמה בפונדקאות של גויים, ואין אישה מתייחדת עמם – הכל מחשש האיסור "לפני עיוור לא תתן מכשול".
שאלה עכשווית ונפוצה נוגעת לאירוח אדם שאינו שומר תורה ומצוות, בין אם אורח, בעל מלאכה או אדם מזדמן. כאשר הוא מבקש שתייה או מאכל, עולה השאלה, האם מותר להגיש לו כאשר ברור לנו שלא יברך לפני שיאכל?
הגמרא במסכת חולין (דף קז) מביאה הלכה ברורה: אסור להאכיל לחם למי שאינו נוטל את ידיו, משום איסור "לפני עור לא תתן מכשול". הרי שאין לסייע לאדם לעבור על איסור, גם אם הוא מדרבנן.
הפוסקים נחלקו בעטם הדבר, האם האיסור חל רק כאשר ברור שהאדם לא ינהג כראוי, או גם כשיש ספק? מדברי השולחן ערוך משמע שגם בספק, אסור להגיש לחם, מאחר שקיים חשש ממשי לאיסור. לעומתו, המגן אברהם סבור שהאיסור חל רק כאשר ברור שהאדם יעבור עבירה.
אם כן, כאשר האורח אינו רגיל לברך, מסתבר שלא יברך כלל. נמצא שכאשר מגישים לו כיבוד, יש בכך הכשלה באכילה ללא ברכה, דבר האסור לכל הדעות לפחות כאשר מדובר בוודאות, ואף בספק לדעת רבים.
חשוב להדגיש, כי לא מדובר בחומרא בלבד אלא בחשש ממשי לאיסור מן התורה. גם אם אכילה בלי ברכה היא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים, עדיין הכשלת אדם בכך נחשבת "לפני עור" מהתורה. הרי מי שמניח מכשול לעיוור עובר איסור תורה (עיין בשו"ת תורת חסד האם בכל איסור דרבנן עוברים על 'לפני עיוור' מהתורה).
הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך (שו"ת מנחת שלמה ח"א) כתב לא להקל בזה, אלא רק במקרים חריגים, כגון כשהאורח אדם חשוב ויש חשש לחילול השם.
עם זאת, יש פתרון פשוט ונכון מבחינה הלכתית: ניתן להגיש את הכיבוד, ליטול ממנו גם בעצמך ולומר לאורח "אני מברך ומכוון להוציא אותך ידי חובה", והוא יענה אמן. כך פוטרים אותו בברכה וגם מזכים אותו במצווה, ללא חשש הלכתי.
0 תגובות