בדף היומי מסכת עבודה זרה (דף כ"ו), אנו עוסקים בהלכה מפורסמת, גם אם היא לא נוגעת למעשה כ"כ בזמנינו:
"הגוים והרועים בהמה דקה ומגדליה לא מעלין ולא מורידין. המינין והמשומדין והמסורות מורידין ולא מעלין".
משמעות הביטוי "מורידין ולא מעלין" היא היתר לגרימת מוות לאדם, וכל שכן שאין לסייע לו להעלותו מבור שנפל אליו. קטגוריה זו כוללת את המסור, שהוא אדם המוסר יהודי או את ממונו לשלטון הלא-יהודי. כן נמנים עמה המינים, המשומדים, הכופרים והמומרים.
במשך מאות שנים סבלו טקסטים יהודיים מפעולות צנזורה רבות, שהותירו את חותמן בכל ספרי הקודש. אחת הדוגמאות הבולטות לכך קשורה בדין "מורידין ולא מעלין". הנוסח המקורי של התלמוד משתמש בלשון "היו מורידין" – בלשון עבר, במקום בלשון ציווי או הווה, כתוצאה מתיקוני הצנזורה.
הצנזורים, שרבים מהם היו בורים, החליפו בכל פעם שהוזכרה המילה "גוי" למילה "עובד כוכבים", "משומד" הומרה ל"מומר", ו"עבודה זרה" שונתה ל"עבודת כוכבים ומזלות". החלפות אלו יצרו לעיתים קרובות משפטים כגון: "ועובדי כוכבים, אף על פי שכולם עובדי עבודת כוכבים", כאשר המשפט המקורי היה "וגוים, אע"פ שכולם עובדי עבודה זרה". לעיתים עלו השגיאות על כל דמיון, עד שבסידורים מסוימים הודפס בתפילת "שומר ישראל" – "שומר עכו"ם קדוש" במקום "שומר גוי קדוש". גם שמה של מסכת "עבודה זרה" שונה לצורכי צנזורה ל"עבודת אלילים".
עד מתי דנו אנשים למיתה?
אף על פי שדין "מורידין ולא מעלין" הובא בספרי ההלכה המרכזיים, לרבות משנה תורה לרמב"ם והשולחן ערוך, הפסיקה המקובלת בימינו קובעת כי הלכות אלו אינן נוהגות בימינו. עם זאת, לאורך ההיסטוריה קיימים למעלה מ-20 אזכורים למעשי המתה של מוסרים, כופרים ומינים בספרות היהודית וההיסטורית. הרמב"ם אף העיד על תופעה של הרג כופרים ומוסרים.
בעת החדשה, במאה ה-18, אירעו מספר מקרים בולטים המדגימים את השימוש בדינים אלו. בשנת 1757, פסק רבי יעקב עמדין למנהיגי ועד ארבע ארצות כי יש לגרום למותם של השבתאים בכל דרך, ואף למסרם למלכות כדי שיובאו לשריפה, בטענה שהם "אורבים לנו בסתר זה תשעים שנה להפוך כל המלכות למינות", וכי "הלכה פסוקה היא שהמינין שבישראל מורידין ולא מעלין".
וכמפורסם במאה ה-19, בשנת 1836, נהרגו שני מוסרים בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה בהוראת רבי ישראל מרוז'ין, אירוע שבעקבותיו הוא אף נאסר לכמעט שנתיים.
למרות מקרים היסטוריים אלו, כתב ה"חזון איש":
”נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, [...] אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת” (חזו"א יור"ד סי' ב ס"ק ט"ז)
0 תגובות