בדף היומי במסכת עבודה זרה דף כ"ז, אנו עוסקים בדין הנוגע לשימוש ברופא גוי. ובמשנה שם שנינו:
"מתרפאין מהן רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות, ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו".
הגמרא, לאחר מכן, מתחבטת במשמעות החילוק בין "ריפוי ממון" ל"ריפוי נפשות". בתחילה, היא מציעה חילוק בין ריפוי בחינם (שאסור) לריפוי בשכר (שמותר), וכן בין ריפוי בדבר שיש בו סכנה לדבר שאין בו סכנה. למסקנה, הגמרא מפרשת כי "ריפוי ממון" מתייחס לריפוי בהמתו של אדם, ואילו "ריפוי נפשות" מתייחס לריפוי האדם עצמו.
רופא גוי מה יש לחשוש?
ההסבר הנראה כקרוב ביותר לפשט הסוגיה הוא חשש שהגוי יתרשל בכוונה בטיפול הרפואי, כלומר, חשש לשפיכות דמים. הסבר זה מתיישב היטב עם הדין השני המופיע במשנה שאוסר להסתפר אצל גוי, מחשש שהגוי עלול לפגוע ביהודי במזיד עם הסכין.
הסבר נוסף עולה בהמשך הסוגיה (כז:), והוא החשש שהגוי ישתמש בעבודה זרה במהלך הריפוי. כדוגמה לכך, הגמרא מספרת על רבי ישמעאל, אשר נמנע מלהתרפא על ידי מין מחשש שמא יימשך אחר עבודת הכוכבים שלו.
למרות האיסור העקרוני, קיימים היתרים וחילוקים שונים, המופיעים כבר בגמרא ובראשונים, המבוססים על הטעמים הללו: הגמרא עצמה אומרת כי במקרים מסוימים ניתן לשאול רופא גוי: לדוגמה, מותר להתייעץ עם רופא גוי לצורך התייעצות בלבד. כמו כן, במקרה של מחלה שבה האדם בוודאות ימות והרפואה היא רק "רפואה זמנית" (חיי שעה), מותר להיעזר ברופא גוי.
ההיתר להתרפאות אצל רופא גוי
הגהות אשרי סובר כי כל הדיון באיסור מתייחס למקרה של רפואה בחינם בלבד, אך כאשר הטיפול נעשה בתשלום, "הכל שרי". לדעתו, הסיבה לכך היא שהרופא הגוי חושש להפסיד את שכרו, ועל כן לא יתרשל בטיפולו.
התוספות רי"ד מציע חילוק אחר, במקרה של חולה "ספק חי ספק מת" המסוכן למיתה, אין מתרפאים מגוי אם מצוי רופא ישראל. אולם, אם אין רופא ישראל מצוי, מותר להתרפא מגוי. לעומת זאת, בחולה שבוודאי ימות ואין רופא בעולם שיוכל לרפאותו, מותר להתרפא מגוי אף אם יש רופא ישראל. זאת מכיוון שמדובר בריפוי ל"חיי שעה" בלבד, ואין חשש שהגוי יקרב את מיתתו.
דבריו המחודשים של החתם סופר
מעבר לחששות המסורתיים, אנו מוצאים דברים מחודשים בכתבי ה'חתם סופר':
"מימי תמהתי אחר שבעו"ה אין לנו מדרש חכמות הרפואות, וכל רופאי ישראל לומדי' בבית מדרש לאומים וחכמיהם וכל חכמתם בנוי על טבעי גופיהם דאכלי שקצים ורמשים ולא דאיגי במצות, ואיך ישפוט מזה על גופי ישראל דלא אכלי שקצים ודאיגי במצות? הרי קמן - אלו מסתכנים בגילוי, ואלו שתו וחיו, ושכבת זרע של אלו מסריח משא"כ אלו..." (ע"ז לא:).
על דברים מחודשים אלו של החתם סופר עמד הגאון רבי נחום וויידענפעלד זי"ע, בעל שו"ת 'חזון נחום': והקשה מדברי הגמרא במסכת גיטין (ע, א'): שם מסופר על "רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא עובד כוכבים לדבר אחר ואיתסי", כלומר, שרב שימי ריפא גוי."
התוספות (ד"ה רב שימי) שם מתקשים על כך, שהרי קיים איסור לרפא עובד כוכבים (על פי ע"ז כז, א'). והתוספות מתרצים "דשמא כדי להתחכם ברפואה שרי, כדי שידע לרפאות ישראל על ידי כן" הרי שניתן לסמוך על ניסיונות רפואיים בגופות הגויים לצורך ריפוי ישראל. ופוק חזי מאי עמא דבר שאותם רפואות בכל אתר ואתר, טובות ליהודים וגויים כאחד.
0 תגובות