בדף היומי במסכת הוריות דף י’ אנו עוסקים בדברי רבי יוחנן, שדורש לעשות מצוות לשם שמים בלבד, בלי מחשבת הנאה כלל וכלל.
בקונטרס שני אליהו (דף כ.) הסתפק הבן איש חי בדינו של העושה מצוה שיש בה הנאת הגוף, כגון אכילת מצה בליל פסח, עונג שבת ומצות עונה. הוא מכוון בכל המצוה כולה לשמה, לשם מצות ה' יתברך, אך יחד עם זאת יש לו גם תערובת כוונה להנאת גופו. השאלה היא: האם כיון שכיוון לשם מצות ה' אין מתחשבים בתערובת ההנאה, או שמא עצם תערובת זו עושה פיגול במצוה?
מסוגייתנו הוכיח שהעושה כן חשוב שפיר כמצוה מן המובחר. שהרי אמר רבי יוחנן לענין קרבן פסח: מהו שנאמר (הושע י"ד י) "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם מצוה, עליו נאמר "צדיקים ילכו בם"; ואחד אכלו לשם אכילה גסה [ופירש רש"י (ד"ה לשם אכילה): שלא נתכוין לשם מצוה אלא לשם קינוח סעודה], עליו נאמר "ופושעים יכשלו בם".
אמר לו ריש לקיש: רשע אתה קורא לו? אף אם לא עשה מצוה מן המובחר, מכל מקום קרבן פסח הרי אכל. ומבואר שאפילו כשלא נתכוין לשם מצוה, יצא ידי חובתו.
וכן פסק הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ו ה"ג). וכמו שביאר הר"ן (ראש השנה כח:), שבדבר של הנאה אין צריך כוונה. הדבר דומה למה שנתבאר באיסורים (סנהדרין סב:): המתעסק בחלבים ובעריות חייב, שכן נהנה אף על פי שלא נתכוין, כי ההנאה מחשיבה אותו כמתכוין. כך גם במצוות – כיון שנהנה באכילתו, יצא ידי חובתו כאילו נתכוין.
מעתה, אם אפילו כשלא נתכוין לשם מצוה כלל נחשב עושה מצוה (אלא שאינה מן המובחר), קל וחומר שכאשר מתכוין לשם מצוה וגם נהנה, זו מצוה מן המובחר, אלא שאינה משופרי שופרי, המצוה המובחרת ביותר.
0 תגובות