קריאתו הדרמטית של שמואל: תביא לפה עשרה אנשים ואגיד בפניהם!

אנחנו עוסקים בסוגיא של נסכים שנטמאו, שהדין שלהם הוא שעושים להם מדורה בפני עצמן על רצפת העזרה ושורפים אותם בנפרד, והגמרא מביאה שלושה מקורות לדין הזה: מקור ראשון - אמר רב הונא - נסכים שנטמאו עושה להם מדורה בפני עצמן ושורפן שנאמר" בקודש באש תישרף". מקור שני - תניא נמי הכי הדם והשמן והמנחות שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן. ומקור שלישי שמביאה הגמרא זו מימרא של שמואל שאמר לרב חנא בגדתאה - "תביא לי עשרה אנשים ואומר לך בפניהם שנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן".

ונשאלת השאלה, לאחר שרב הונא הביא כבר ראיה לדין הזה מפסוק, ובנוסף לכך הגמרא הביאה ברייתא שבה מבואר הדין הזה, מה מוסיף לנו שמואל האמורא? ועוד יותר קשה הלשון של שמואל "הבא לי עשרה אנשים ואומר בפניהם.." שמשמע מכך שזו הלכה מאוד לא מוסכמת שצריכה חיזוק. וראיתי פירוש נפלא לכך - שבעצם הגמרא כתובה מהסוף להתחלה. הרי לפי סדר הדורות שמואל היה ראשון, הוא היה בן דורו של רב, וכנראה שבתקופתו הדין הזה היה עדיין לא ידוע ולא ברור, ולא היה לשמואל שום מקור ממשנה או ברייתא, ולכן היה חשוב לו לבסס את ההלכה. לאחר מכן הגיע רב הונא, שחי ופעל בדור שלאחר דורו של שמואל, והוא מביא בעצם את דברי שמואל, ומוסיף להם סמך מהפסוק. ולאחר מכן מביאה הגמרא מקור מברייתא כדי לחזק את דבריהם, מקור שככל הנראה לא היה ידוע להם.