בפרשת מקץ נאמר: "וַיְהִי בַּבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם… וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְ"אֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה" – גבולות החכמה ללא השגחה (בראשית מא, ח). רש"י מבאר שהיו פותרים, אלא שלא היה פתרונם מתקבל על דעתו. וצריך להבין: אם אכן החרטומים הציעו פתרונות, מדוע מגדירה התורה את המצב כ"אין פותר"? וכי חכמת מצרים, שהייתה לשם דבר בעולם העתיק, לא מסוגלת להתמודד עם חלום מורכב?
כנראה שהתורה לא התכוונה לומר לנו שהיתה חסרה לחרטומים יכולת טכנית לפרש סמלים. חרטומי מצרים ידעו לקשור בין חלומות לבין מאורעות אפשריים. אלא שבפתרון שלהם היה חסר היה יסוד אחד מרכזי: משמעות מחייבת. הפתרונות שהם הציעו עסקו כולם בגורלו האישי של פרעה, כמו שרש"י מזכיר - שבע בנות שיוולדו וימותו, או שבע ארצות שייכבשו ויאבדו. אלו פתרונות סבירים במסגרת חכמה הרואה בחלום השתקפות של חוויות פרטיות או עתידות מקריות.
אבל אפילו פרעה עצמו הרגיש שהחלום הוא לא מהסוג זה, כמו שכתוב "ותפעם רוחו". רוחו נסערה מחוסר הבנה. הוא הרגיש שמדובר במסר רחב יותר, נוגע למציאות הכללית ולסדרי הממלכה. לכן, פתרון שאינו חורג מן האישי אל הציבורי אינו מניח את דעתו.
כאן מתברר ההבדל בין חכמת מצרים לבין חכמת התורה. חכמת מצרים יודעת לפרש, אך איננה יודעת להנהיג. היא מנתחת את המציאות, אך איננה תופסת אותה כזירה של אחריות מוסרית והשגחתית. החלום, לשיטתם, הוא מידע - אבל לדעת תורה, הוא קריאה לפעולה.
חירה העדלמי ויהודה - על מקומה של החברות בעבודת ה'
הספורנו מדגיש שהייחוד בפתרון של יוסף אינו בעצם הפירוש, אלא בהשלכה המעשית. יוסף אינו מסתפק בקביעה שיהיו שבע שנות שובע ואחריהן רעב, אלא ממשיך מיד: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים". זו לא תוספת צדדית, אלא חלק מהותי מהפתרון. חלום אלוקי נועד להכין את האדם לבאות, לא רק ליידעו עליהן.
את היסוד הזה ניתן לראות כבר בתחילת דברי יוסף: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה". יוסף קובע מראש שהחלום אינו תוצר של כוחות נפשיים או של מקריות היסטורית, אלא הנהגה אלוקית מכוונת. ממילא, מי שמבין את החלום נדרש לשאול: מה האחריות המוטלת עלי כעת?
לפי זה, מובן מדוע נאמר "אין פותר אותם לפרעה". אין זה חוסר בפירוש, אלא חוסר בפתרון המכוון את פרעה לשלום המלכות. רק פתרון שמציב את האדם בתוך מהלך ההשגחה, ומחייב אותו לפעולה נבונה, ראוי להיקרא פתרון.
לסיכום: פרשת מקץ מלמדת שחכמה שאינה רואה בהיסטוריה גילוי רצון ה' נעצרת בשלב הידיעה. חכמת התורה, לעומתה, מחברת הבנה עם הנהגה. החלום איננו חידה אינטלקטואלית, אלא מסר של אחריות. במקום זה נפתחת הדרך מיוסף הפותר ליוסף המנהיג – ומכאן גם עומק האמונה שהמציאות איננה מקרית, אלא ניתנת לפירוש כדי להיבנות.
0 תגובות