הילד שגדל בתוך חלום שלא ידע אם מגיע לו
הוא נולד בבית רגיל בשכונה רגילה, אבל מהרגע שהוא פתח עיניים כולם אמרו לו את אותו הדבר: ילד יפה, ילד חכם, ילד מיוחד. ההורים, הדודים, המורים, אפילו השכנות שהיו פוגשות אותו במעלית. אנשים מבוגרים היו עוצרים ליד העגלה, מסתכלים עליו ואומרים יש בו משהו. וכשהילד שומע מספיק פעמים שהוא מיוחד, הוא מתחיל להאמין לזה. לא מתוך שחצנות, אלא מתוך תחושה פנימית שיש שם משהו שעדיין לא יצא החוצה. אבל עמוק בפנים, משהו בו ידע. היה שם ניצוץ קטן, כמו נר שמחכה לרוח שתגדיל אותו.
הוא גדל, והניצוץ הפך לחלום. לא חלום של ילד, חלום של נשמה. חלום גדול מדי בשביל גוף קטן. הוא דמיין את עצמו עומד על במות, כותב, מדבר, מזיז לבבות, עושה משהו שהעולם עוד לא ראה. זה לא היה גחמה, זה היה ייעוד שנדלק בתוכו כמו אש.
וכשהגיע יום אחד ואזר אומץ להגיד את זה בקול, הכל השתנה. פתאום החיוכים נעלמו. החברים צחקו עליו מאחורי הגב. המורים אמרו שהוא צריך ״להנמיך ציפיות״. אפילו בבית, אלה שהכי אהבו אותו התחילו לפחד מהגדולה שהוא רואה בעצמו.
הילד המיוחד הפך לילד ש״מרים את האף״. ואיפה שיש פחד, קנאה נדבקת אליו כמו אבק.
הוא לא עשה שום דבר רע. הוא פשוט העיר את החלומות שאנשים אחרים קברו.
ככל שהחלומות שלו גדלו, כך גדל גם מספר ההייטרים. תגובות רעות ברשת, עקיצות במסדרון, מבטים שמורידים אותך בלי להוציא מילה. וכשהוא כבר היה נער, הגיעו האנשים היותר מסוכנים. לא אלה שצועקים, אלא אלה שמחייכים. אלה שרוצים אותך קטן ושקט כדי שלא תבין שהם מפחדים שתגדל.
היו הייטרים בגלוי, והיו הייטרים סמויים שהתחבאו מאחורי חיוך. והוא נפל. פעם אחרי פעם. כל מלכודת שנפתחה מולו, הוא נכנס לתוכה בתמימות. עד שהחיוך שלו התחיל להיסדק. עד שהחלומות שלו הפכו ממסך פנימי לכתם דהוי בזיכרון.
הוא הגיע לנקודה שבה אפילו הוא כבר לא האמין לעצמו.
אבל בתוך השקט הזה, בתוך המקום שבו נשבר הכל, משהו בו קם. דק, שקט, כמעט בלתי מורגש. אבל אמיתי. הוא הבין שהחלומות שלו לא מתו, הם פשוט הפסיקו לצעוק כדי שהוא ילמד להקשיב.
הוא התחיל לבנות את עצמו מאפס.להבין שאנשים שונאים אותך כשאתה מעז לרצות משהו שהם עצמם ויתרו עליו. הוא גילה שלפעמים אתה חייב לעבור תלאות וייסורים כדי להפשיט מעליך את כל מה שמנע ממך להיות אתה באמת.
הוא החל להיבנות מחדש. לא מהמחמאות של ילדות, אלא מהפצעים של הדרך. לא ממילים יפות, אלא מהדם שהוא השאיר מאחוריו בכל נפילה. וכשהוא קם הפעם, משהו בו השתנה. הוא הפסיק לחפש אישור. הוא הפסיק להתנצל על האור שלו. הוא הפסיק לפחד.
וכשהאדם הזה יוצא אל העולם, העולם לא יכול להתעלם. לא כי הוא עושה רעש גדול, אלא כי הוא סוף סוף נהיה מי שהנשמה שלו ביקשה להיות מלכתחילה.
הוא נהיה מלך. לא במובן של כתר או מעמד, אלא במובן של בעל יעוד. אחד שהגיע למקום שהוא עצמו יצר, והבין שהדרך שכל כך כאבה לו הייתה בדיוק מה שעיצב אותו להיות זה שראוי להגיע לשם.
וזה בדיוק, אבל בדיוק, הסיפור של יוסף
העלילה הזאת לא חדשה. היא לא שייכת רק למאה העשרים ואחת, לילדים של טיקטוק וחרמות, של מערכת חינוך לא טובה ומודלים של הצלחה בלתי מושגת, או לחלומות שנשמעים מוגזמים לאוזן בינונית. זה הסיפור של יוסף הצדיק.
יוסף לא היה בן אדם רגיל.
יוסף גדל בבית שבו כולם יודעים שהוא מיוחד. אבא שלו אומר את זה, האחים רואים את זה, והוא מרגיש את זה. הוא חולם חלומות גדולים.
אבל כשהוא העז לספר אותם, העולם התחיל להתעקם.ומאותו רגע הדינמיקה משתנה. האהבה מתחלפת בשנאה וקנאה חיוך של אחים הפך למבט חד. יוסף הילד הפך לאיום על המעמד שלהם. והאיום הזה היה צריך להימחק.
הבור היה החשיכה הראשונה. לא בור של אבנים, בור של נשמה שנשברת. רעש של אחים שסוגרים את הפתח מעליו היה הצליל הראשון של בדידות מוחלטת. הדמעות שנפלו שם היו הדמעות של ילד שלא מבין למה העולם שונא חלום.
ואז מכירה. ואז עבדות. ואז עלילה. ואז כלא.
אי אפשר להמציא מסכת ייסורים מדויקת יותר כדי לעצב מלך. כל שלב היה מכה על המתכת. כל נפילה לבשה את צורת התיקון העתידי שלו. אלוקים לא העניש אותו. הוא עיצב אותו.
יוסף ביקש להיות גדול, אז הוא קיבל דרך של גדולים. לא דרך של נוחות, דרך של מאבק.
וזה גם הסוד הגדול של התנך. תבקש אומץ, תקבל פחדים. תבקש חוזק, תקבל משברים. תבקש אמונה, תקבל רגעים שאין בהם אפילו אור דק של תקווה. תבקש גדלות, תקבל אנשים שינסו לכווץ אותך עד שלא יישאר ממך כלום.
אלוקים לא נותן לך את מה שביקשת. הוא נותן לך את ההזדמנות להפוך להיות האדם שמסוגל לשאת את מה שביקשת.
יוסף לא נהיה מלך כשפרעה נתן לו טבעת.
הוא נהיה מלך כשהוא העז להגיד את זה בקול לעולם. הוא נהיה מלך בבור. הוא נהיה מלך כשהוא החזיק מעמד בודד בלילה שבו חשב שאין לו עתיד. הוא נהיה מלך כשהוא למד שהאדם שאתה נהיה חשוב יותר מהמקום שאליו אתה מגיע.
וזה השיעור שלנו.
החלומות שלנו אמיתיים. אבל לפעמים הדרך לשם עוברת בבורות שאנחנו מפחדים להסתכל עליהם.
אין חלום גדול בלי מסע קשה. והמסע הקשה לא בא להרוס, אלא לבנות.
זה לא סימן שאנחנו לא מתאימים. זה סימן שאנחנו בתהליך של להפוך לאנשים שנועדו לחלום את החלומות האלה.
0 תגובות