בדף היומי מסכת הוריות דף י"ג שנינו: "רבי אליעזר. שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מפני מה הכלב מכיר את קונו, וחתול אינו מכיר את קונו? אמר להם: ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח, האוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה" (הוריות יג ע"א).
ותמה בן יהוידע שם, בעקבות סיפור זה ובעקבות סיפורים נוספים: כיצד ייתכן שדברי חז"ל אינם תואמים את המציאות? מדוע היה ברור לחז"ל שהחתול אינו מכיר את בעליו ואינו יוצר קשרי ידידות עמו?
הגאון הבן איש חי לא די שיש לו יישוב לקושיה, אלא הוא מוכיח את המציאות המסוימת הזו דווקא מדברי גמרא זו. וכך כותב הגאון: "אבל כאשר רבי אלעזר אמר שטעם הדבר שאין החתול מכיר קונהו הוא מפני שאוכל עכברים, מעתה מוכח שאליבא דחז"ל היה גם על החתול לאהוב ולהכיר את קונהו, אלא שאכילת העכברים היא שגרמה לו. ולכן חתול שאינו חי על עכברים שאינם עיקר מזונו כחתולי הבר החיים בראש חוצות, אלא שהוא חתול בן בית אשר ינעימו לו ממנעמי הבית - אותו חתול אליבא דחז"ל אכן יכיר את קונהו ויאהבהו.
וכן מורה החוש שכל החתולים בני הבית מכירים את בני הבית, ואילו חתולי החוץ גם כאשר יראו את אותו אדם יום אחר יום- לא יכירוהו. פוק חזי עד כמה עמקו דברי חז"ל". עכ"ד הנפלאים.
קרדיט: מ' רענן
0 תגובות