בדף היומי במסכת זבחים דף ד', אנו עוסקים בסוגיית ב’שינוי בעלים’, כלומר, הצורך לכוון בעת עבודות הקרבן לשם הבעלים המקורי שהקדיש אותו. הגמרא מדגישה כי הכפרה על הבעלים מתרחשת דווקא בעת זריקת הדם על המזבח, ולא בשלבים אחרים של העבודה.
לשיטת הרמב"ם, זהות בעל הקרבן אינה פרט שולי, אלא מהותית לעצם הקרבן. כשם שקרבן עולה שונה מקרבן שלמים בייעודו, כך גם "עולת ראובן" היא קרבן בעל מהות נפרדת מ"עולת שמעון". לפיכך, כוונה בעת הזביחה לשם בעלים אחר פוגמת בקרבן ופוסלת אותו.
מכאן אנו ניגשים למחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם לרמב"ן בטעם הקרבנות:
הרמב"ם סבר כי טעם הקרבנות בא כדי להיאבק בעבודת האלילים שרווחה במצרים ובכשדים, שם עבדו לבקר ולצאן. על ידי הקרבת בעלי חיים אלו לשם ה' יתברך, ביטלו בני ישראל את המנהגים האליליים.
"תכתוב את הגט - אחר כך אני אחליט למי לתת אותו"
הרמב"ן מציע טעם עמוק יותר, לפיו הקרבן משקף את חטאי האדם במחשבה, בדיבור ובמעשה, ואת העונש הראוי לו. פעולות הקרבן סמיכת ידיים כנגד המעשה, וידוי כנגד הדיבור, שריפת איברים פנימיים וחיצוניים כנגד מחשבה ותאווה, וזריקת דם כנגד הנפש –באות להמחיש לאדם את חטאו ולהזכיר לו שהקרבן בא כתמורה וכפרה לחייו.
0 תגובות