מסכת מנחות, דף כג'
בגמרא מבואר שאם נתנו תבלין במצה, המצה כשירה, ונחלקו הראשונים מהמשמעות של החידוש הזה. לדעת הרמב"ם, מותר לתת תבלין בתוך הבצק, וזה לא מבטל את השם "מצה", בין לענין מנחות בין לענין מצה בפסח, אלא שהיא נקראת "מצה עשירה" ולא ניתן לצאת בה ידי חובת מצת מצווה. אולם לדעת הראב"ד אם שמו את התבלין בבצק כל העיסה אסורה, בין למנחות ובין לפסח, כי התבלין גורם לה להחמיץ, וכל החידוש של הגמרא שלנו הוא שאם לאחר האפיה, הוא לש את המצה בתבלין, אין לחשוש שטעם המצה מתבטל.
ובשולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם שאם לש עם תבלין המצה כשירה, אולם חשש גם לדעת הראב"ד וכתב שאין לתת בה תבלין. וברמ"א הוסיף, שגם מה שהתיר השו"ע, זה רק בתבלין, אבל לא בפלפלין, שהוא חד וממהר להחמיץ, ואז יהיה אסור אפילו בדיעבד לדברי הכל.
בעקבות כך, דנו הפוסקים בני זמננו האם ניתן להשתמש במי ברז על מנת ללוש מצות לפסח, וכתבו שכיון שבזמננו חדירים למי השתייה חומרים שונים כגון כלור על מנת להשמיד את החיידקים, יש לחשוש שלחומרים הללו יש דין של מי פירות שעלולים לגרום לעיסה להחמיץ, וגם אם נאמר שהכמות בהם היא מועטת, צריך לחשוש שמא יש להם דין של פלפלי שמחמיצין אפילו בכמות קטנה, ולכן אין להשתמש במי ברז אלא אם כן ברור לנו שאלו מים טבעיים. לעומת זאת , יש מי שכתב, שודאי שלכתחילה צריך להשתמש אך ורק במים טבעיים, אבל אם בדיעבד לשו עם מי ברז, אין לאסור בדיעבד, כיון שכמות הכלור היא קטנה מאוד.
0 תגובות