מסכת מנחות, דף טז'
אל המהרש"ם מברז'אן הגיעה שאלה כזו: סופר סת"ם, שהיה רגיל לפני כל כתיבה של שם קדוש בתפילין, היה אומר "לשם קדושת השם ולשם קדושת תפילין" ופעם אחת הוא טעה, ואמר "לשם קדושת השם ולשם קדושת מזוזה", ולאחר שהתחיל לכתוב, נזכר שהוא טעה. ושאל השואל, האם נאמר, שכיון שבתחילה כן אמר הסופר שהוא כותב לשם קדושת תפילין, ניתן להשתמש בסברה של "כל העושה, על דעת ראשונה הוא עושה" שכל הפעולות נמשכות אחר הכוונה הראשונה.
ענה המהרש"ם, שכל הסברה של "כל העושה , על דעת ראשונה הוא עושה" שייכת רק אם הוא לא עשה משהו נגדי, אבל פה הוא אמר בפה משהו אחר - לשם קדושת מזוזה, אז יש כאן עקירה גמורה. ועוד הוכיח המהרש"ם מהסוגיא שלנו, שלא ניתן לומר שהוא עושה על דעת ראשונה. בסוגיא שלנו מדובר על פיגול בחצי מתיר, האם הקרבן מתפגל, כשהכהן חשב מחשבת פיגול רק בחלק מהמתיר, ולא בכולו, ואומרת הגמרא שאם חישב במתנה ראשונה, ובמתנה שניה, ובשלישית לא חשב, אין כאן פיגול. ולמה? מדוע שלא נאמר "כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה"?
אומרת הגמרא, שאם הוא היה עושה על דעת ראשונה, הוא לא היה צריך לפגל גם בשניה, וזה שהוא פיגל גם בשניה, מוכיח שהוא לא עושה על שעת הראשונה. ממילא גם בענייננו, אם אותו סופר היה אומר רק בהתחלה שהוא עושה לשם קדושת תפילין, זה היה מספיק, הוא לא היה צריך לומר לפני כל שם ושם, אבל כיון שהוא גילה בדעתו שהוא לא סומך על מה שאמר בהתחלה, אלא הוא מקפיד לומר לפני כל שם ושם, לא נוכל לומר שהוא עושה על הדעת הראשונה.
0 תגובות