מסכת מנחות, דף ס'
המשנה בדף ס' עוסקת בסדר העבודה במנחות ומביאה כלל יסודי: "תנופות קודמות להגשות". ברוב המנחות יש רק הגשה, שמגישים את המנחה לקרן המזבח, אבל בשתיים מהן - מנחת העומר ומנחת סוטה, יש גם תנופה וגם הגשה.
רש"י מסביר שהכלל הזה שתנופות קודמות להגשות, נוגע רק למנחות הללו, והוא בא לקבוע את סדר הפעולות בתוך הקורבן: קודם מניפים ואחר כך מגישים. ולמה? מסביר ה'משך חכמה' שזה ענין טכני לכאורה, הרי התנופה נעשית במזרח וההגשה במערב, ומכיוון שיש לנו כלל ש"אין מעבירין על המצוות", הכהן שנכנס פוגש קודם את המזרח ומקיים את התנופה.
לעומת זאת, הרמב"ם פוסק את הדין הזה דווקא בהלכות מעשה הקורבנות בהקשר כללי של קורבן שלמים, ולא בהקשר של אחת מאותן מנחות שיש בהן גם תנופה וגם הגשה, ולכן למד מכאן הגרי"ז, שלדעת הרמב"ם, הדין אינו מוגבל לאותו קורבן עצמו. אלא אפילו אם עומדות לפני הכהן שתי עבודות שונות לגמרי - תנופה של קרבן שלמים של אדם אחד והגשת מנחה של אדם אחר - עליו להקדים תמיד את התנופה.
זאת אומרת שזה לא סתם סדר פעולות טכני, אלא העדפה מהותית של עבודת התנופה על פני ההגשה. ומדוע? ניתן לומר שההגשה דומה לעמידה לפני ה', אולם התנופה לארבע רוחות השמים, מסמלת שבח והודאה לקב"ה, ולכן יש לה חשיבות גדולה יותר.
0 תגובות