לפני שבוע בדיוק בשעה הזו – ערב שבת אחרי חצות, ליווינו את דוד שמוליק ז''ל לדרכו האחרונה.
דוד שמוליק הוא הדוד היחיד של אשתי מצד אביה, אח של חמי הרב אפרים הולצברג יבדלחט"א. לסבא שלה (אבא של חמי) קראו הרב שמחה הולצברג ז"ל. אם השם מצלצל לכם מוכר, יתכן שאתם מכירים רחוב אחד או שניים בישראל שנקראו על שמו.
הוא כונה "אבי הפצועים" מכיוון שבמשך עשרות בשנים הוא ליווה ותמך בפצועי צה''ל לאורך כל מלחמות ישראל. הוא היה מקורב מאוד לצדיק ההוד הירושלמי הרב אריה לווין, והמשיך בדרכו לתמוך וללוות פצועים ומשפחות שכולות של חללי מערכות ישראל.
דוד שמוליק או בשמו המלא - שמואל משה הולצברג ז"ל, היה בנו הגדול של שמחה הולצברג. הוא נולד להוריו במחנה עקורים בגרמניה תקופה קצרה מאוד אחרי שהם השתחררו ממחנות ההשמדה של הנאצים ימ"ש.
פורמלית הוא נולד אמנם אחרי המלחמה, אבל הוא נשא על כתפיו לאורך שנות חייו את מלוא הכובד של אימי המלחמה. ועל זה אני רוצה לספר היום. כי כשפגשתי אותו הבנתי, שגם 70 שנה אחרי שהיטלר התאבד והפך לאפר בתוך הבונקר בברלין, הפצעים והצלקות הנוראיות שהוא הותיר עדיין פעילות ומדממות.
אבל אל תטעו, דוד שמוליק היה האדם הכי שמח ואופטימי שאתם יכולים לדמיין. גם בשנים האחרונות שבהם הוא סבל יסורי גוף קשים ומכאובים הוא תמיד הקפיד לענות לנו כאשר דרשנו בשלומו "יכול להיות יותר טוב". בלי נימה דקה אפילו של שליליות. בלי כעס, בלי כאב, בלי טרוניה.
גם הרבה שנים קודם לכן, שמוליק היה מגדלור של שמחה וחיים טובים. אני לא מדבר על עשרות מעשי החסד והארת הפנים שלו. סתם מספר לכם לכם על היומיום.
איש שתמיד אומר מילה טובה, משתדל לתת תחושה טובה, להשרות אווירה טובה ולדאוג שלכולם יהיה מה שצריך. המפגשים איתו תמיד כללו עיסקת סחר מכר של בדיחות עסיסיות בניחוח יהודי עתיק. רצוי באידיש. השתדלתי תמיד להגיע מוכן לאירוע הזה.
_________________________
הפעם הראשונה שנפגשנו, היתה בחתונה שלי. לא הספקנו להיפגש קודם לכן, אז רק בחתונה יצא לי לפגוש פנים אל פנים את דוד שמוליק האגדי. נו, אמרה לו הכלה, מה אתה אומר על החתן שלי?! שמוליק תקע בי מבט עם זיק קונדסי בעיניים וענה לה "מה זה, הוא מזכיר את הנשיא קנדי. הוא נראה ממש כמוהו. החתן שלך נראה כמו נשיא ארה״ב. זכית בפיס".
כולם יודעים שלקנדי היתה בלורית יפה וזקורה. ואילו לי, למי שמכיר, יש קרחת מנצנצת שביום יפה אפשר לזהות אותה גם ממעבר לים. אבל זה היה דוד שמוליק, הוא רצה לפרגן, לשמח, לעשות תחושה טובה. והוא עשה את זה הכי חזק שאפשר. הוא לא סתם נראה טוב החתן שלך, הוא נראה הכי טוב בעולם. כמו האיש הכי חשוב בעולם נשיא ארה״ב. כמו הנשיא קנדי שכנראה היה באמת הכי חתיך מבחינתו.
____________________________
תקופה קצרה אחרי החתונה הלכנו לבקר את שמוליק ואת אימו ז"ל. הם גרו בדירה ישנה ברחוב שמריהו לוין בתל אביב, דירה אפלולית מעט, שצריך לחכות כמה שניות עד שמתרגלים לאוויר מפעם שנשב בה. שמוליק גר בדירה יחד עם אימו. ופתאום שם, בפרוזדור המהוה של הדירה התל אביבית, הבנתי כמה שזה עצוב. כמה שאימי המלחמה עדיין חיים וקיימים לאורך עשרות שנים.
כמה שנים לאחר שעלו לארץ, אמו של שמוליק החליטה לעקור לארה"ב, לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כנראה מתוך רצון להימלט מאימי המלחמה שרדפו אחריה. ושמוליק היה ילד טוב שעבר לגור ביחד איתה.
לאורך כל השנים, גם כאשר אימו חזרה לגור בארץ ישראל, שמוליק נותר יחד עימה. מסור לה, דואג לכל צרכיה, מארח לה לחברה, ומשרה את האווירה הטובה כמו שרק הוא ידע להשרות. שמוליק מעולם לא נישא ונפטר ערירי, כי לאורך מרבית שנותיו הוא נותר דבוק לאימו וחי את חייו לצידה ונשא את כאבה ואת סבלה.
שמוליק לא עבר את המלחמה הנוראה, אבל חייו הוקדשו כדי לשאת את הצלקות של אימו. הייתי צריך לפגוש אותו כדי להבין שלא כולם קמו מתוך האפר והצליחו לנער אותו ולבנות עולם חדש ומלא אור. יש לא מעט אנשים ומשפחות שסחבו איתם צלקות אמיתיות שעברו הלאה לדור השני והשלישי ולמעלה בקודש.
בכל פעם שפגשתי את שמוליק הרגשתי שאני נוגע בחוליה חיה ופועמת של ברית הגורל היהודית. כתפיו השחות מעט העידו כאלף עדים על המשא היהודי רב השנים שהוא נשא עליהם. במסירות, בדביקות, באהבה ובחיוך, הוא נותר רתום למשימה הגדולה והקדושה הזו וכיבד את אימו בכל פסע מחייו.
בשביל יליד סוף שנות ה-80 כמוני, זה היה דבר אחד לקרוא תיאוריה הגותית של הרב סולוביציק על ברית הגורל של העם היהודי, ודבר אחר לגמרי לפגוש אותה מקרוב בפרוזדור אפלולי של דירה ישנה ברחוב שמריהו לווין בתל אביב עמוק בתוך העשור השני של שנות האלפיים.
ממרחק של עשר שנים, כשאני חושב על זה, השילוב של שמוליק היה כמעט בלתי נתפס. מצד אחד הוא גילם את הטרגדיה של בני הדור השני לשואה ואת עומק התלמים שהיא חרצה בנפשם. ומאידך, הוא היה האדם הכי שמח וחיובי שהכרנו, מלא בנתינה שתמיד חיפש כיצד לתמוך ולסייע. כיצד אדם שמעולם לא זכה להינשא ולהקים בית יכול להיות כל כך מלא בנתינה ושמחה ?
_____________________________
חשבתי לעצמי השבוע, בשעת קריאת התורה בבית האבל, שאולי באמת זה הזמן הכי מתאים להתאבל בו על שמוליק.
המשנה במסכת אבות אומרת "עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע."
התמיהה הראשונית שעולה מדברי המשנה הזו היא ההקבלה בין אברהם אבינו לבלעם הרשע. מה הקשר ביניהם בכלל?
ומעבר לזה, אברהם אבינו היה הראשון שניפץ את האמונה בפסלים של תרח ונמרוד. מה הקשר בין האמונה בבורא עולם לבין התכונות שמוזכרות במשנה שהם בכלל עניין של מידות טובות ועין טובה? אם היו שואלים אותי מה מייחד את תלמידיו של אברהם אבינו בטח הייתי חושב על משהו שקשור לאמונה בק-ל אחד.
אלא שיש כאן יסוד מאוד חשוב שמובא בדברי חז"ל.
בעיקרון, אברהם אבינו היה זה שהכיר את בוראו ולכן השם כרת איתו ברית כדברי הפסוק לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו'. אברהם אבינו הוא היסוד הראשון שמכוחו יש לעם ישראל ברית נצחית עם הקב"ה.
אבל תמיד יש באוויר חשש שיקומו הגויים ויגידו רגע, לכם היה סבא שהכיר את בוראו, לנו לא היה. למה אנחנו צריכים להפסיד ?
וְאִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה הִשְׁרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עַל גּוֹי רָשָׁע? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לָאֻמּוֹת לוֹמַר: אִלּוּ הָיָה לָנוּ נְבִיאִים – חָזַרְנוּ לְמוּטָב. הֶעֱמִיד לָהֶם נְבִיאִים, וְהֵם פָּרְצוּ גֶּדֶר הָעוֹלָם; שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ גְּדוּרִים בַּעֲרָיוֹת, וְזֶה נָתַן לָהֶם עֵצָה לְהַפְקִיר עַצְמָן לִזְנוּת.
אז הנה, הקב"ה נתן לגויים את בלעם. בלעם היה הנביא של הגויים, הוא ידע את כל האמונה והכיר את כל הסודות. הוא ידע לכוון את הרגע הנכון ביום שבו כביכול הקב"ה כועס. אי אפשר לומר שהגויים לא קיבלו צ'אנס.
נו. וזה עזר להם?!
לא. תלמידיו של בלעם היו ונותרו אנשים שהרוע נוטף מהם בכל היבט אפשרי. עין רעה, רוח גבוהה, נפש רחבה. הם היו בעלי מידות רעות ומושחתות.
בלעם היה בעצם נסיון חד פעמי של אמונה שאין לה שורש עמוק בתוך הנפש של האדם. ניסוי מעבדה שבודק מה קורה לאדם שקיבל מתנה של אמונה והכרה בבורא עולם אבל הוא מעולם לא עבד עליה ולא הטמיע אותה בתוך הנפש שלו. האם אמונה כזו מספיקה? האם היא יכולה לתקן את הנפש של האדם ולהפוך אותו למרומם יותר?
המשנה מגלה לנו את התשובה: הניסוי נכשל, ובגדול. אין חיה כזאת. זה לא שווה כלום.
רק אמונה כמו של אברהם אבינו, אמונה שמגיעה מתוך יסוד נפשי עמוק של חיפוש ועבודה עצמית, של רצון לתקן ולעשות את התפקיד שלנו פה בעולם, רק לאמונה כזו יש שורש שיכול להותיר אותה לאורך דורות כה רבים. תלמידיו של אברהם אבינו הם אנשים שעבדו על עצמם ותיקנו את האישיות שלהם בכל היבט אפשרי. עבורם האמונה היא לא סתם רעיון בונוס שמרחף ברקע של החיים שלהם ומאפשר להם לעשות קסמים, אלא היא משימת חיים וציווי שמחייב את האדם להידבק בבוראו ולתקן את המידות שלו.
____________________________
דוד שמוליק היה מתלמידיו של אברהם אבינו. הוא נשא על כתפיו את משא הגורל היהודי, זה משא כבד ומעיק, אבל דווקא לכן, שמוליק היה אדם שמח ומלא אור של נתינה ומסירות. ברית הגורל היהודית היא לא סתם גורל קשה ומפחיד, היא ברית עם משמעות שמשפיעה על האישיות שלנו ומעניקה משמעות לחיים שלנו ומרוממת אותנו.
אדם רגיל שהיה מתמודד עם חיים כמו של שמוליק אולי היה האיש הכי עצוב בעולם. אבל אנחנו יהודים, ויש לנו עומק של חוויה ואמונה במשמעות שלה. ולכן האישיות של שמוליק היתה כה חיובית. הוא היה איש שכולו חסד ונתינה. גם בלי להתחתן, הוא כל הזמן רצה לתת ולהעניק. ככה נראה יהודי שורשי אמיתי. אולי לכן גם העם שלנו מעניק חשיבות כה גדולה להומור איכותי. מעולם לא חשתי קרוב כל כך לשקשוק חוליות השרשרת של המסורת היהודית שאנחנו חלק ממנה.
_____________________________
אמא של שמוליק, נפטרה לפני למעלה משמונה שנים. הבת שלנו שנקראה על שמה, תיכף תחגוג יום הולדת שמונה.
ומאז שהיא נפטרה, שמוליק התחיל לאבד קצת את המקום שלו בעולם. כמו מלאך שהגיע לעולם עם שליחות, הוא סיים אותה, והגוף שלו פתאום התחיל לאותת. משא השנים שנשא על כתפיו לפתע החל לתת את אותותיו ושמוליק שגר לבד בדירה באפלולית בתל אביב התחיל לפתח קשיים תפקודיים שונים.
זה היה עצוב מעט לראות את זה. כולם ניסו לעזור ולהושיט יד, אבל לפני כמה שנים שמוליק עבר אירוע מוחי קטן ונפל ונזקק לניתוח בירכיים. מאז הוא הפך לסיעודי, חמי מצא לו דירה בירושלים ושמוליק זכה לבלות את שנותיו האחרונות בחברת צדיקי ירושלים ונכדיו של ר אריה לווין שהגיעו יחד עם חמי מידי יום כדי להתפלל איתו, ללמוד קצת, ולהעניק לו קצת טעם יהודי אותנטי אחרי כל כך הרבה שנים בתל אביב ובסאן פרנסיסקו.
גם אנחנו, בני הדור השלישי והרביעי, תרמנו את חלקנו ככל האפשר. אשתי (כל הכבוד לה!) קיבלה על עצמה להגיע לפחות פעם בשבוע או פעמיים ואפילו שלוש יחד עם הילדים כדי להפיח אור מסביב למיטתו של שמוליק שהתקשה לרדת ממנה.
בשבילי, זה היה ממש עצוב לראות אותו ככה. ברית הגורל היהודי שהיה מלא אור ושמחה וכל כך התרגשתי להכיר, נהיה תלוי באחרים והתקשה לתפקד כראוי אפילו בהיבטים הקוגניטיביים של זיכרון וניהול שיחה. גם הסחר בבדיחות היהודיות כבר כמעט איבד את הטעם הטוב שהיה לו. אבל כפי שתיארתי, גם מתוך הייסורים שהיו לו, הוא נותר מלא שמחה ומבט חיובי על החיים. "יכול להיות יותר טוב" היתה התשובה הקבועה שלו כאשר הגענו והתעניינו בשלומו.
בחודשים הראשונים אחרי שהוא הפך לסיעודי, עדיין ניסיתי להחיות את רוחו בהומור יהודי עסיסי כמו בימים היפים. זה היה בדיוק בתקופה שבה מלכת אנגליה מתה ונערכה לה לוויה מלכותית, הדלקתי לשמוליק את הסרט של הלוויה. ידעתי שהוא יהנה מהטקס המרשים והנדיר. "אתה שומע שמוליק, יש לי בדיחה בשבילך" אמרתי לו "באנגליה אומרים שזו תהיה הפעם הראשונה שכל היהודים עושים מלווה מלכה ביום שני בצהריים". שמוליק צחק.
מאז, במשך כל השנים האחרונות, הוא נהג תמיד לשאול אותי "היה לך איזה בדיחה טובה על מלכת אנגליה. מה זה היה, תגיד עוד פעם". ואני סיפרתי שוב ושוב והוא תמיד צחק. והנה, אני מספר לכם את זה, אל תהיו כבדים, תצחקו, תחייכו, ותזכרו שזו המשימה שלנו פה בעולם. עין טובה, ראש טוב, גישה חיובית, מידות טובות. הנה אנחנו ממשיכים את המסורת של דוד שמוליק.
זכיתי בשנתיים האחרונות להגיע כמעט מידי שבת לקדש על היין ולאכול סעודה בחברתו של שמוליק. צעדנו יחד כל המשפחה בשבתות ובחגים, לאכול סעודה עם סימנים בראש השנה, ולחגוג יחד בליל הסדר. דיפק, העובד ההודי צילם אותנו בליל הסדר האחרון עורכים את השולחן יחד עם הילדות המתוקות שלנו שמקפצות מסביבו של שמוליק.
זה היה אתגר לא קל, אבל כנראה שזה היה שווה את זה.
לך לשלום שמוליק, תנוח על משכבך בשלום, ותעמוד על גורלך לקץ הימין. אני לא ישכח לעולם את המחמאה עם הנשיא קנדי, אבל בעיקר חשוב לי שתדע שאתה חוליה של פלדה בשרשרת של ברית הגורל היהודית. תודה רבה שנתת לי גם לגעת בחוליה הזו ולהעמיק את הקשר שלי אליה. כאשר הילדים שלי יגדלו הם ידעו שהם קיבלו גם נגיעה כזו, וימשיכו הלאה לשאת את המשא הזה על כתפיהם.
0 תגובות