שופטי בג"ץ הכריעו: השופט אשר קולה לא יוכל לנהל את חקירת הפצ"רית; השר ימנה מחליף אחר

הבוקר, הוציא שר המשפטים לוין הודעה לפיה, הוא זועם על הכוונה לא למנות את השופט קולה: "הנסיונות הנואשים למנוע את מינויו של כב׳ השופט קולה, למרות שאיש לא חולק על יושרתו ועל מקצועיותו, מעלים שאלה: למה יש מי שמתנגדים לו כל כך?", כתב השר.

"והתשובה פשוטה", כתב השר: "יש מי שחוששים מתוצאות החקירה, ויודעים שכב׳ השופט קולה לא יוותר על חשיפת האמת. אין שום תירוץ שיכול להצדיק פסילה של כב׳ השופט קולה. אין שום הסבר מדוע כב׳ השופט ריבלין יכול היה לעמוד במשך שנתיים בראש ועדת בדיקה, וזאת במקביל לכהונתו כנציב תלונות הציבור על שופטים, ואילו כב׳ השופט קולה לא יכול ללוות את החקירה הנוכחית".

עוד כתב השר: "כל פסיקה שתמנע את המינוי של כב׳ השופט קולה, בתירוץ כזה או אחר, בפרט לאחר שמונחת הצעה לבחור אדם נוסף שילווה את החקירה לצידו, פירושה שבית המשפט איפשר את טיוח החקירה. זו תהיה ראיה חותכת לכך שההתנהלות המשונה של החקירה, כמו גם המאמץ העליון שעושה עו״ד בהרב מיארה להתערב בה, נועדו למנוע את ההגעה לחקר האמת ולהסתיר את שותפיה של הפצ״רית לשעבר".

הבוקר כאמור הוציאו השופטים פסק, בו כתבו בראשיתו: "לבית המשפט העליון הוגשו שתי עתירות, שעוסקות בשאלת זהות הגורם אשר ילווה ויפקח על חקירת המשטרה, בנוגע להדלפת הסרטון ולשיבוש הליכי משפט במסגרת פרשה המוכרת בציבור כ"פרשת שדה תימן". החשודים במעשים האמורים הם בכירים בפרקליטות הצבאית, ובתוכם גם הפרקליטה הצבאית הראשית".

בפסק נכתב: "חוות הדעת העיקרית נכתבה על-ידי השופטת י' וילנר, שקבעה כי בנסיבות החריגות והקיצוניות של הפרשה דנן, החלטת שר המשפטים – להטיל את תפקיד היועמ"שית לפקח על חקירת הפרשה, על גורם מחוץ לייעוץ המשפטי לממשלה או פרקליטות המדינה – ניתנה בסמכות. עם זאת, נקבע כי לא ניתן להטיל את התפקיד האמור על נציב תלונות הציבור על שופטים, לנוכח הוראות החוק המסדירות את תפקידו. לתוצאת פסק הדין הצטרפו השופטים א' שטיין ו-ג' כנפי-שטייניץ, ונקבע פה-אחד כי החלטת השר מושא העתירה מבוטלת; וכי ככל שהשר יקבל החלטה חדשה מכוח סמכותו הנדונה, על ההחלטה לעמוד באמות המידה והמגבלות המפורטות בפסק הדין".

בחותת הדעת צוינו גם - 'העובדות', וכך נכתב: "ראשית הפרשה בחקירה פלילית שנפתחה על-ידי רשויות האכיפה בצה"ל, בשל חשד לביצוע עבירות מצד חיילים כלפי כלואים בבסיס "שדה תימן"; בהמשך לכך, הודלפו לאמצעי התקשורת סרטונים ממצלמות האבטחה של הבסיס, אשר הוצגו בתקשורת כתיעוד לביצוע עבירות אלו. בתגובה לעתירות שהוגשו לבית משפט זה, בשאלת זהות הגורם שיחקור את המקור להדלפה, מסרו משיבי המדינה לעתירות כי נערכה פגישה בהשתתפות בכירים בייעוץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, לרבות היועמ"שית ופרקליט המדינה, יחד עם הגורמים בצה"ל האמונים על בדיקת המקור להדלפה; וכי הנוכחים בפגישה היו תמימי דעים שהבדיקה בצה"ל נערכת כראוי; וכי "למעלה מן הדרוש", היא תפוקח על-ידי המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים)".

עוד נכתב תחת הסעיף עובדות: "בהמשך לעתירה נוספת שהוגשה בנושא, עדכנו גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה והצבא כי פעולות החקירה שנערכו הגיעו למיצוי, וכי לא נמצאה "ולו אינדיקציה ראשונית" המצביעה על מקור ההדלפה. ביום 31.10.2025 שלחה הפרקליטה הצבאית הראשית מכתב התפטרות לרמטכ"ל, ובו הודיעה כי היא אישרה את הדלפת הסרטון לתקשורת. בהמשך לכך שלח שר המשפטים מכתב ליועמ"שית, ובו ציין כי היא והכפופים לה מנועים מלעסוק בפרשה דנן".

"בהמשך", נכתב בחוות הדעת: "ניתנה חוות דעת של יועמ"שית משרד המשפטים, שבגדרה נקבע כי היועצת המשפטית לממשלה מנועה מליווי ופיקוח על חקירת הפרשה האמורה, משום שהיא עצמה עשויה להידרש למסור עדות במסגרתה; וכי חובת ההימנעות מופנית גם כלפי המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים), שפיקח במישרין על צוות הבדיקה בצה"ל, וכן כלפי כל מי שהיה מעורב בפרשה מטעמו ומטעם היועמ"שית. בעקבות זאת, החליט שר המשפטים, מכוח סמכותו לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959, כי תפקיד היועמ"שית ביחס לפרשה דנן יוטל על נציב תלונות הציבור על שופטים, וזאת עד שתוסר מניעתה בנושא".

עיקרי פסק הדין

השופטת וילנר, שכתבה את חוות הדעת העיקרית, ציינה בפתח דבריה כי מדובר בפרשה חמורה ורגישה מעין כמוה. צוין כי הסתעפויות הפרשה, הובילו לסיטואציה חריגה ביותר, שבה היועצת המשפטית לממשלה מנועה מליווי ופיקוח על חקירת הפרשה האמורה. בנסיבות אלו, התעורר הצורך במילוי תפקיד הליווי והפיקוח על החקירה המשטרתית, שנתון ליועמ"שית מכוח החוק.

השופטת וילנר ציינה כי החלטת שר המשפטים להעביר את סמכות היועמ"שית לפקח על חקירת הפרשה לידי גורם מחוץ למערך הייעוץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות המדינה היא החלטה דרמטית, אשר מעוררת קושי רב, בהיותה ניצבת במתח עם עיקרון עצמאות מערך התביעה הפלילית, שהוא עיקרון על בשיטתנו המשפטית; ועם הכלל הנובע מעיקרון זה, שלפיו אין מקום להתערבות גורמים פוליטיים בחקירות פליליות קונקרטיות.

השופטת וילנר קבעה, כי משעה שגורמים בכירים ביותר בייעוץ המשפטי לממשלה ובפרקליטות המדינה, לרבות היועמ"שית ופרקליט המדינה, היו מעורבים באירועים הנחקרים, ומשכך עשויים להידרש למסור עדות בפרשה דנן; וכן בהינתן יחסי הכפיפות בין יתר בכירי הייעוץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה לבין ראשי מערכות אלו – הרי שבנסיבות החריגות והקיצוניות דנן, אין מנוס מן המסקנה כי קמה הצדקה לחרוג באורח מוגבל ומתוחם מהכלל, שלפיו אין מקום להתערבות גורמים פוליטיים בחקירות פליליות, למרות הקשיים כבדי-המשקל הכרוכים בכך.

לעמדתה, מסקנה זו נסמכת, בין היתר, על כך שהחלטת השר לא מהווה התערבות ישירה בחקירה פלילית קונקרטית, אלא התערבות עקיפה בלבד, שמתמצית בבחירת זהות עובד המדינה שאליו תועברנה סמכויות הפיקוח על החקירה, תוך ניתוק הקשר בין השר לבין אותו עובד מדינה לאחר העברת הסמכויות.

כמו כן, השופטת וילנר ציינה כי מסקנתה מביאה בחשבון את העובדה כי אין בהחלטת השר כדי להטיל דופי במוסד הפרקליטות כרשות התביעה של מערכת אכיפת החוק בישראל; וכי הגורם שאליו מועברת סמכות הפיקוח של היועמ"שית רשאי להסתייע לפי שיקול דעתו, בגורמים מסוימים בפרקליטות על מנת לממש את הסמכות שהועברה אליו כאמור. השופטת וילנר קבעה עוד, כי מעבר להיבטים אלו, שיש בהם כדי להקהות את הפגיעה בעיקרון עצמאות התביעה הפלילית, הפעלת סמכות השר במקרים כבענייננו כפופה למספר מגבלות, שיש בהן כדי להוסיף ולמתן את הפגיעה בעיקרון האמור, ולהבטיח כי סמכותו הנדונה של השר תופעל באופן ענייני בלבד.

ראשית, הגורם המוסמך לקבוע את מניעות נושא המשרה לפי סעיף 23א(ד) לחוק המינויים אינו השר הרלוונטי, אלא ככלל היועץ המשפטי של משרדו. בהקשר זה, הודגש כי מניעות היועמ"שית בענייננו נקבעה רק ביחס לשלב הליווי והפיקוח על הליך החקירה; וכי תוקפה של החלטת השר הוא עד שתוסר המניעה.

שנית, ככלל, העברת סמכות של היועמ"שית תיעשה לגורם מהייעוץ המשפטי לממשלה או מפרקליטות המדינה, בהיותם הגורמים בעלי המקצועיות, המומחיות והסמכות על פי חוק לעסוק בנושא; אולם, נסיבות ענייננו הקיצוניות והנדירות מצדיקות חריגה מהכלל הזה. שלישית, העברת סמכות כבענייננו צריכה להיעשות לעובד מדינה בכיר, משפטן מובהק, שתחום עיסוקו, בעבר או בהווה, כרוך בהפעלת שיקול דעת בתחום התביעה או החקירה הפלילית. רביעית, לא ניתן להעביר סמכות הנוגעת לחקירה קונקרטית, כבענייננו, לעובד מדינה בעל שיוך פוליטי, בעבר או בהווה.

כמו כן, לא תופעל סמכותו הנדונה של השר, כאשר מושא החקירה הוא גורם פוליטי. השופטת וילנר קבעה כי למרות שמתקיימות בענייננו אותן נסיבות נדירות, שעשויות להצדיק את החלטת השר להעביר את סמכות היועמ"שית לפקח על חקירה כאמור; ואף על פי שאין ספק כי נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט (בדימוס) אשר קולה, עומד בתבחינים הרלוונטיים – הרי שדין החלטת השר להתבטל, משסעיף 11(א)(1) לחוק נציב התלונות על שופטים, התשס"ב-2002, קובע הוראה גורפת ביחס לנציב, שלפיה חל לגביו איסור עיסוק בכל משרה או עיסוק אחר; ולפיכך הנציב לא יכול לקבל על עצמו את תפקיד הפיקוח על החקירה הנדונה.

השופטת וילנר הדגישה, כי ככל שהשר יקבל החלטה חדשה מכוח סמכותו לפי סעיף 23א(ד) לחוק המינויים, על ההחלטה לעמוד באמות המידה והמגבלות המפורטות בפסק הדין. השופטת וילנר שבה והדגישה בסוף דבריה, את החשיבות הרבה שבפתרון הסוגיה המורכבת והקשה שבבסיס העתירות בדרך של הסכמה, והביעה צער על כך שהצדדים לא הגיעו להסכמות, כך שבית המשפט נאלץ להכריע בעצמו בסוגיה (והוסיפה כי לא מאוחר לשוב ולהזכיר את ההצעה שניתנה במהלך הדיון כי ימונה שופט מחוזי מכהן או שופט עליון בדימוס). השופטת וילנר הדגישה כי תם ולא נשלם – אין בפסק הדין כדי להביא להכרעה בשאלת זהות האדם שיבוא בנעליה של היועמש"ית. לפיכך, לא ננעל השער להגעה לפתרון מוסכם, אשר ייהנה מהכשר ציבורי רחב וינמיך את גובה הלהבות בשיח הציבורי; ויפה שעה אחת קודם.

השופט א' שטיין: השופט אלכס שטיין קבע כי חוק המינויים, שמסמיך את שר המשפטים למנות עובד מדינה לפי בחירתו במקום היועצת המשפטית לממשלה לליווי החקירה נושא העתירה, מפנה ל״עניין״ ול״תפקיד״ המוסדרים בחוק סדר הדין הפלילי, אשר מפקיד את ביצוע התפקיד בידי פרקליט בכיר מפרקליטות המדינה. במצב המיוחד שנוצר, שיקולים של נראות ציבורית ומראית פני-הצדק יוצרים, לדעת השופט שטיין, מניעות מוסדית שאינה מאפשרת העברת התפקיד לפרקליט/ה מפרקליטות המדינה. כפועל יוצא מכך, וכפי שמתחייב מהאמור בחוק סדר הדין הפלילי, השר חייב למנות לתפקיד, לפי בחירתו, משפטן בכיר בעל מומחיות בתחום המשפט הפלילי, נקי מאינטרסים אישיים ומהשפעות פוליטיות – דהיינו: אדם שמכלול נתוניו מקרבים אותו, ככל שניתן, לפרקליט בכיר מפרקליטות המדינה. מטעמים אלה, השופט שטיין הסכים לתוצאה אליה הגיעה השופטת וילנר בפסק דינה, תוך שהוא מזהיר מפני פוליטיזציה של המשפט הפלילי.

השופטת ג' כנפי שטייניץ: בחוות דעתה, עמדה השופטת ג' כנפי שטייניץ על המתח בין הערך של עצמאות רשויות האכיפה, ערך יסודי בהגנה על שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי, לבין החשיבות שבניהול חקירה עצמאית ואמינה שתנוהל על-ידי גורם שאינו נגוע בחשש לניגוד עניינים, באופן שישמור על אמון הציבור בטוהר ההליך. לגישתה, כלל היסוד הוא יצירת חיץ ברור בין הדרג המיניסטריאלי לבין חקירה פרטנית מתנהלת. עם זאת, בנסיבות החריגות שבענייננו – בהן מתקיימת מניעות רחבה של הגורמים הבכירים ביותר במערכת האכיפה, משלא נערכה בחינה יסודית של ניגודי העניינים באופן המאפשר ליווי החקירה על ידי מי מבכירי הפרקליטות, ולנוכח החשיבות בקיומה של חקירה עצמאית שתזכה לאמון הציבור – יש לאפשר לשר להפעיל את סמכותו בהתאם לסעיף 23א(ד) לחוק, ולהטיל על עובד מדינה אחר את תפקיד ליווי החקירה עד שהמניעות תוסר.