האם קטן שהגדיל בספירת העומר סופר בברכה?

תוס' במנחות סו. מביאים את שיטת הבה"ג שאדם השוכח לילה אחד לספור ספירת העומר בלילות הבאים אינו יכול לספור בברכה. תוס' חולקים על הבה"ג וסוברים שגם אם שכח לספור ספירת העומר לילה אחד בלילות הבאים יכול לספור בברכה.

הרא"ש בפסחים פרק י' סימן מ"א מבאר שתוס' סוברים שבכל לילה בספירת העומר יש מצווה חדשה לספור ספירת העומר ואין קשר בין המצווה של אתמול למצווה של מחר, וכמו שבתפילין אדם מצווה להניח בכל יום תפילין ואם שכח להניח יום אחד ברור שלמחרת חייב להניח כך גם בספירת העומר.

מתוך דברי הרא"ש משמע שהבה"ג שחולק על תוס' אינו סובר שכל לילה מצווה בפני עצמה, אלא סובר שמצוות ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה המתפרשת על פני ארבעים ותשע ימים, וכך גם מבאר החינוך במצווה שו' את סברת הבה"ג.

הגרי"ז שואל מדוע לפי שיטת הבה"ג מברכים על ספירת העומר בכל לילה, לכאורה היה צריך לברך בלילה הראשון שאז מתחילה המצווה ובשאר הלילות היה צריך רק לספור כדי להמשיך ולקיים את המצווה. ומבאר הגרי"ז שהכלל הוא שכל מצווה שלא נגמרה מברכים עליה ולכן גם בספירת העומר מברכים בכל לילה.

קטן שהגדיל באמצע ספירת העומר האם יכול לספור בברכה

לכאורה השאלה האם קטן שהגדיל באמצע ספירת העומר יכול לספור בברכה תלויה במחלוקת התוס' והבה"ג, לפי שיטת התוס' כפי שהסביר הרא"ש שבכל לילה יש מצווה בפני עצמה לספור ספירת העומר אז ברור שקטן הנעשה בר מצווה באמצע ספירת העומר יכול לספור בברכה כי מצוות הספירה של אתמול איננה שייכת למצווה של מחר אבל לשיטת הבה"ג שמצוות ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה אז לכאורה קטן שהגדיל באמצע ספירת העומר אינו יכול לספור בברכה כי חסרה לו תחילת המצווה בה הוא היה עדיין קטן ואינו מחויב במצוות.

הוכחת המנחת חינוך שגם לבה"ג קטן שהגדיל סופר בברכה

המנחת חינוך במצווה שו' רוצה להוכיח כי גם לשיטת הבה"ג קטן שהגדיל באמצע ספירת העומר יכול לספור בברכה. המרדכי במגילה סימן תשצח' מביא את הרבינו טוביה מווינה שמחדש כי סומא החייב במצוות מדרבנן יכול להוציא את בני ביתו ידי חובת קידוש בשבת למרות שבני ביתו חייבים בקידוש מדאורייתא. כך גם פסק המג"א באו"ח סי' רסז' שהעומד ביום שישי מפלג המנחה ולמעלה יכול לקדש ויוצא ידי חובת קידוש היום למרות שזמן פלג המנחה הוי שבת רק מדרבנן עפ"ז רוצה המנחת חינוך לחדש כי גם לבה"ג יוכל הקטן שהגדיל להמשיך ולספור בברכה כי בתחילת ספירת העומר הקטן ספר אומנם רק מדין דרבנן של חינוך אבל יכול להועיל גם לדאורייתא כפי שסובר הרבינו טוביה וכפי שפסק המג"א.

המהר"ם שי"ק כותב כי חידוש המנחת חינוך הוא רק לשיטות הסוברות שמצוות חינוך מוטלת על הקטן וחכמים מחייבים אותו בקיום מצוות וממילא אפשר לומר שהספירה שספר בקטנותו שהיא מדרבנן תועיל לזמן שכבר נעשה גדול וחייב במצוות ולכן יוכל להמשיך ולספור בברכה אבל לשיטות הסוברות שמצוות חינוך מוטלת על האבא בלבד וא"כ אין שום חיוב על הקטן לקיים מצוות וממילא לשיטת הבה"ג קטן המגדיל באמצע ספירת העומר לא יוכל לספור בברכה.

שו"ת להורות נתן סובר שגם לשיטת הבה"ג ייתכן וקטן שהגדיל יוכל לספור בברכה

שו"ת להורות נתן או"ח סימן כו' רוצה לחדש שגם לשיטת הבה"ג, קטן שהגדיל באמצע ספירת העומר יוכל להמשיך ולספור בברכה. האגלי טל במלאכת חורש מביא בשם שו"ת הרי"ם סימן ג' שמעשה חרש שוטה וקטן אינו נחשב מעשה זה רק ביחס לאחרים אבל ביחס לקטן עצמו אמרינן דמחשבתו מחשבה ונחשב שהקטן עושה מעשה מצווה. על פי דברי האגלי טל רוצה שו"ת להורות נתן לומר כי גם בקטן שהגדיל נוכל להסתמך על ספירתו בקטנות כי לגבי עצמו נחשב כעושה מעשה מצווה. ואפשר לומר כי הסברא לסמוך על ספירתו בקטנות כי בספירת העומר בעי "תמימות" כמו שכתוב "שבע שבתות תמימות תהיינה"| ואם מעשה הקטן נחשב לגבי עצמו אז ממילא אין חיסרון בתמימות ואפילו לשיטת הבה"ג דתמימות הוי מיום א' ועד יום נ' של ספירת העומר.

לכאורה הגר"ח סובר דקטן שהגדיל אינו סופר בברכה

הגמרא ראש השנה בדף כח. מביאה שאדם דלעיתים חולה ולעיתים בריא אם אכל מצה בעת שהיה שוטה לא יצא ידי חובתו, עוד מביאה הגמרא שמי שכפו אותו גויים לאכול מצה קיים את המצווה ומבאר רש"י שלמרות שאכל מתוך כפיה ולא כיוון לשם אכילת מצה בכ"ז קיים את המצווה וכך פוסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה הלכה ג' שאכל מצה בלא כוונה יצא ידי חובה ואם אכל בזמן שהיה שוטה לא יצא ידי חובה.

מקשה הטורי אבן בראש השנה כח. שלכאורה הרמב"ם סותר את עצמו כי בפרק ה' מהלכות קרבן פסח הלכה ו' פוסק הרמב"ם כי קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני חייב להקריב קרבן פסח בפסח שני אבל אם הקריבו עבור הקטן קרבן פסח בפסח ראשון אז אינו צריך להקריב פסח שני כי כבר יצא ידי חובה בראשון.

ולכאורה דין קטן ודין השוטה שווה ושניהם אינם בני חיובא וא"כ מדוע פסק הרמב"ם ששוטה שאכל מצה לא יצא וקטן שהקריבו עבורו קרבן פסח יצא ידי חובה?

ומתרץ הגר"ח בפרק ה' מהלכות קרבן פסח הלכה ז' שיש הבדל עקרוני בין מצוות הקרבת קרבן לבין מצוות אכילת מצה.

מצוות הקרבת הקרבן היא בחפצא של הקרבן כי הקרבן צריך שיקריבו אותו עבור מישהו ולכן אפשר להקריב עבור הקטן, הקטן איננו עושה דבר אלא אחרים מקריבים עבורו ומזכים אותו במצווה. דוגמא להמחשת הסברא היא חשבון בנק בבעלות הקטן, הקטן אומנם אינו יכול לנהל את החשבון אבל ברור כי מה שמופקד בחשבונו הוא לזכותו ושייך לו וכך גם פועלת מצוות הקרבת הקרבן שהיא נעשית עבור בעלי הקורבן או עבור מי שבעלי הקורבן רוצים ולכן נזקפת לזכות הקטן מצוות הקרבת קרבן פסח.

אבל מצוות אכילת מצה היא מצווה בגברא, האדם הוא זה שצריך לאכול מצה ולכן רק גברא בר חיובא יכול לצאת ידי חובת המצווה כי אם אינו בר חיובא אז האכילה שאוכל איננה מוגדרת כאכילת מצווה אלא כסתם אכילה לצורך שביעה. חלות אכילה של מצווה חלה רק על מי שחייב בזמן האכילה במצוות אכילת מצה.

ולכן שוטה שאכל מצה לא יצא ידי חובה אבל קטן שהקריבו עבורו קרבן פסח נחשב שקיים את המצווה למרות שהוא לא בר חיובא.

מתוך דברי הגר"ח עולה כי רק במצווה המיוחדת של הקרבת קרבן פסח ניתן לזקוף לזכות הקטן קיום מצווה אבל בשאר המצוות שתלויות בגברא שבמצוות אלו צריך שאדם בר חיובא יקיים את המצווה ברור כי קטן שאינו בר חיובא לא ניתן להגדיר את מעשיו כמעשה מצווה. ולכן לשיטת הבה"ג ע"פ הבנת הגר"ח קטן שהגדיל לא יוכל לספר בברכה כי מה שספר בקטנותו לא מוגדר כמעשה מצווה.

לסיכום לשיטת המנחת חינוך ושו"ת להורות נתן קטן שהגדיל באצמע ספירת העומר יוכל לספור בברכה גם לשיטת הבה"ג ובוודאי שלשיטת התוספות והרא"ש.

על פי העולה מדברי הגר"ח, לשיטת הבה"ג קטן שהגדיל לא יוכל לספור בברכה ולשיטת התוספות והרא"ש יוכל לספור בברכה.