לא גבה אחת הורמה השבוע, מול דבריו הנוקבים של מורינו הגר"ש כהן, אודות סירובם הלא כל כך מפתיע של ראשי הישיבות מהפלג המכונה 'מרביצי', ליטול חלק בעצרת המחאה והזעקה הגורלית שאירגנו ראשי הישיבות הספרדיים. היו שתהו מה יש בכלל להתייחס לישיבות, מכובדות ככל שתהיינה, שעה שחלקן איבדו כבר מזמן את הבכורה לישיבות צעירות ופופולריות יותר מהן. מה גם, שכל מי שמוח בקדקודו יודע, וכאנתרופולוג ספרדי ותיק אני מאשש את הנתונים, שמבחינה עובדתית, רוב ככל תלמידיהם גם כך לא שייכים לאותו קו בדלני שהם מובילים. לא פלא שבמשך השנים האחרונות שמרו הללו על דממת אלחוט בכל הקשור ל"ביקורת" על מרן זצוק"ל ועל שלוחיו. משום שראו נכוחה שהדבר רק הזיק להם, ואף חזר אליהם כבומרנג בתוככי ישיבותיהם. ודי למבין.
בכלל, לרבים מתלמידי הישיבות הללו, אם בעבר, אם בהווה, ואם ובעיקר אחרי חתונתם, נמאסה עד לזרא התלות החד צדדית בציבור הליטאי. תלות שלא הניבה מאומה מלבד השפלות חוזרות ונשנות. הכל זוכרים את ההשפלה הנוראה שחווה הגר"י עדס, כאשר אחרי פטירת הרב רביץ ז"ל, נוצרה הזדמנות חד פעמית למנות את נציג ה'מרביצי' חודשיים טרם הבחירות, חזור שנית: חודשיים! וגם: טרם הבחירות, ממש אין צורך להיות אסטרטג ותיק כדי להבין עד כמה היה המינוי הזה גם הכי קצר מועד... וגם הכי מתבקש. הגר"י עדס הדגיש במכתבו למשה גפני, שמדובר במחווה קריטית, בעלת אמירה ציבורית משמעותית, ולשווא.
פרשיה זו היוותה למעשה, את יריית הפתיחה של אירועי כיכר התחריר נוסח מרביצי: ממש באותם ימים החלו ניצני המרד צפים ועולים, בדמות הקמת מפלגת קד הבני ברקית, הקמת מוסדות נפרדים, ועד לאחרונה, בהצטרפותם דה - פקטו לפלג הירושלמי.
כמובן, לא הכל שחור. ובהגינות ראוייה לציון נזכיר, כי אכן פרגנו להם פה ושם כמה חתימות במשורה ובשורה התחתונה מבחירות לבחירות, וגם כמה נאומים בעצרות מסויימות.
האמת היא, שאם ישנו גוף בציבור החרדי שכבר מזמן צריך היה לערוך לו טקס אשכבה, (לידיעת הקוראים אבי בלום ויעקב ריבלין). בלי ספק, הוא ארגון 'מרביצי'. שכן, מלבד כמה גורמים עסקניים מיליטנטיים, שאינם ראשי ישיבות, שמנסים איכשהו להחיות מלאכותית את הגופה ששחל"ח בלא עיתה, לא נותרו אנשים וכל שכן ראשי ישיבות שמוכנים להצהיר שהם שייכים אליה. חלקם נטמעו והפכו לבשר מבשרם של רבבות בני התורה האמונים על משנתו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, (אולי תתפלאו, יש באמת רבבות כאלה). והחלק הקטן, העקשן יותר, נטמע והתערב בתוך דגל התורה. תם עידן.
משום כך, ניתן להבין שלא רבים מבני הדור הצעיר מכירים את הפרשה המכאיבה הזו מיום הורתה, משום כך הם אינם מבינים עד כמה עלתה הזעקה לשמים, נוכח נסיונות ההחייאה הכושלים של המחלוקת הנושנה שקרעה באכזריות את הציבור הספרדי. מצד ישיבות, שכל האג'נדה שלהם, בנוייה היתה בעיקר על הנגטיב, כאלו שהרחיקו בכוונת מכוון ומשיקולים שלא יכירם מקומם בבית המדרש את תלמידיהם, שחלקם הגדול בוגרי רשת החינוך התורנית, יצירי כפיו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל. מכל הקשור לתורתו והשקפתו הטהורה. בבחינת 'גוזלו מנחלת אבותיו'. ישיבות שנתנו לבחורים אוטומטית להבין כי גדולים ישנם אך ורק מצד אחד של המתרס.
מי מדבר על ישיבות שמרן עזר להם ברמ"ח ושס"ה בהקמתן ובביסוסן, ואפילו אחרי שנשאו ראש נגדו גייס עבורם תורמים. והללו, בחוסר הכרת הטוב מינימלית נהגו בו כפיות טובה איומה ונוראה, לחמו נגדו. התבטאו נגדו ונגד תורתו הבהירה, וגרמו לו צער איום שאי אפשר לתאר במילים. (חלקם כבר באו לבקש סליחה, אם בחייו, ואם אחרי עלותו למרום).
ולו רק קיבלו עליהם מרותם של אחרים - החרשנו, לו העניקו תעדוף למשנתם והשקפתם של גדולים אחרים - החרשנו, ובהכנעה רבה. אך כאשר הם לא הסתפקו בזה, אלא שללו במקביל על הסף את הלגיטימציה של כל גדול, וכל ראש ישיבה, והגיעו הדברים לידי רדיפה ושלילה של כל מי שלא יישר קו עם הסרגל שהם בחרו לעצמם. כאן כבר לא יכולנו להחריש.
אך, כסבורים היינו שהכל נחלת העבר, והנה התבדינו.
הגמ' בתענית יח ע"א, (ור"ה יט ע"א) מספרת שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרה להם: בואו והפגינו בלילה. הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים! לא אחיכם אנחנו, ולא בני אב אחד אנחנו, ולא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות! וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב.
מה היה המוטו המרכזי של ההפגנה שהשפיעה באורח פלא על מלכות הרשעה? מה היתה הטענה שאפילו גויים רשעים לא יכלו מולה?!
"וכי לא אחיכם אנחנו?!"
זהו הקש ששבר את גב הגמל, והגזירה בטלה.
הרב שלום כהן בכינוס, השבוע (צילום: ישי כהן)
יובהר בזאת נחרצות: אין דברי אמורים כנגד תלמידי חכמים אמיתיים שקטונתי מולם, עיקר חיציי מופנים כנגד הבוחשים בקדירה שטרפדו בזדון את ההשתתפות שלהם, שעשוייה היתה להרבות קידוש השם וכבוד התורה.
אך עדיין ניתנה הרשות, וכתלמיד הדן בפני רבותיו בקרקע, מצטרף אני לשאלתו המהדהדת של מורינו הגר"ש כהן שליט"א, שאלה שבמקרה דנן, נותרה תלוייה ועומדת ללא מענה: "וכי לא אחיכם אנחנו?!"
צריכים לשלוח לקוי הנייעס מאן דהוא בשם בדוי. (שמו אגב ידוע) כדי להסביר, בסגנונו העילג, ובשפתו הדלה, שהסיבה לאי ההשתתפות נובעת בגלל שזו בעצם "עצרת מתוחכמת" של ש"ס?
להזכירכם, אנשי ש"ס גם מניחים תפילין, וגם, לא תאמינו, הם גם לומדים תורה. אולי מוטב להיבדל גם מכך? ומה הביא אתכם לאחרונה לגלות, מאוחר מדי, את עולמה המופלא של ההלכה. הרי גם זו היתה, ועודנה, נחלתם של תלמידי מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל. וכי אינכם חוששים שתיחשדו כשסניקי"ם?
מדוע בכלל נוטלים אתם חלק במאבק נגד הגיוס, וכי לא מרן הרב עובדיה היה הראשון שזיהה, היחידי שיצא חוצץ, וזעק מנהמת ליבו הטהור, שסכנת הגיוס המרחפת על בני הישיבות טורדת את מנוחתו. ובכל הזדמנות עורר והזהיר כי הדבר עולה לו בבריאות. נבואה שלדאבוננו הגשימה את עצמה? זהו איפוא גם מאבק של שס, לא?
גם עכשיו? שסכנה איומה מרחפת על ראשי בני התורה המסולאים בפז, זה הזמן לבנות במה לעצמכם? זה הזמן לשיקולים צרים?
אולי היו בעבר חילוקי דעות, רובן המכריע, עד היום, לא נמצאו מוצדקות בעליל. אך כאן, מכל הסיבות בעולם, לא היה לכם הלוקסוס המפוקפק להתפלג: א' - משום שמעולם לא הונח על כף המאזניים ענין כה אקוטי, שנשמת האומה תלוייה בו. ב' - תתפלגו, אך מדוע על גבם של התלמידים הספרדים, הפקדונות היקרים שהופקדו בידיכם?! ג' - מדוע בעידן הזה, שהכל מסוקר עד לפרטי פרטים, ולצערינו ניתן דגש מיותר ומזיק גם בכלי התקשורת החרדים וגם בכלליים שמחרים מחזיקים אחריהם, על ה'כאילו' פיקנטריה הזו, שמרוקנת מכל תוכן את המסרים המהדהדים והאמיתיים של הכינוסים ההיסטוריים הללו.
זו כבר לא אידיאולוגייה. זו פלגנות לשמה. ובמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב.
שלא תבינו את דבריי לא נכון. הגר"ש כהן, הגר"י כהן, הגר"א סבאג, הגר"מ אלבז, הגר"י ברכה, הגר"י סיטון, הגר"ע יוסף, (ר"י חזון עובדיה), הגר"ל פנחסי, הגר"מ בן שמעון, הגר"א טופיק, הגר"א דניאל, הגר"י רפאלי, הגר"א עפג'ין, הגר"י מיימון, ועוד ועוד שורת מרביצי תורה אמיתיים. (וימחלו לי עוד עשרות ראשי ישיבות שנכחו, ולא הוזכרו כאן), אינם זקוקים לאישור ולהוכחה על גדלותם התורנית, על טהרת השקפתם, ועל ה"קבלות" בשטח, בהעמדת רבבות בני תורה מובהקים, ותלמידי חכמים מפוארים, הגאים במורשתם. מכמה ראשי ישיבות, שאחר המחילה מכבודם, מתעקשים להיוותר בצד אחר.
ההפסד הוא ממש שלהם. אז מדוע אנו כואבים?
הכאב הוא להיווכח, שלדאבון הלב לתפיסה הזו, אין קו אדום. גם לא בשעה הרת גורל שבה באופן טבעי והישרדותי, צריך היה להניח בצד את כל המלחמות המדומות והקטנוניות, כביכול בשם ה'השקופה'! (של מי? הלא אפילו הגראי"ל שטיינמן היה בעד הכינוס).
והנזק, במקרה דנן, כפול, מבית ומחוץ:
כלפי פנים: כי קיוינו לאחדות השורות בשעה כל כך גורלית - ולא כך אירע. ומי מדבר על הנזק לתלמידים שמתבוננים מן הצד.
וכלפי חוץ, מול משנאינו שמבקשים לשלוח יד בבני התורה, תחת אשר יראו את כולנו כגוף אחד, ובקול אחד, ברור וצלול, מוצאים אותנו שסועים ומפולגים. המחלוקות הללו כטל תחייה שיורד על ראשם הסגלגל.
נכון, איננו מתנחמים בצרותיהם של אחרים... אבל לדאבוננו, גם אצל אחינו המצב רחוק מלהשביע רצון. (ויהיו שיאמרו שהיו אלו גורמים מתוכם, שדאגו לטרפד את השתתפותם של ראשי הישיבות הנ"ל בכינוס), על המחלוקת בציבור הליטאי אין צורך להכביר במילים. שתי מועצות גדוה"ת התכנסו בנפרד: ליטאים לחוד, וחסידים לחוד. יש ויכוחים בלתי פוסקים סביב מסע האדמורי"ם לחו"ל, לאיזו מטרה ואם בכלל. כבר נשמע כתב מסויים שאמר בכלי התקשורת שהם טסים לחו"ל כדי להתוועד ולהתאחד עם מועצג"ת של ארה"ב, ואתה אומר לעצמך: מדוע שזה יצליח שם, אם אפילו כאן לא הצליחו להתאחד כגוף אחד. וכך, יש לנו סיכוי בכלל לנצח? הלא מבחינה רוחנית מחוסר האחדות הזו כולנו נפסיד חס ושלום.
מדרש מפורסם מספר על אב ישיש שקרא לשנים עשר בניו לפני מותו, והטיל עליהם משימה: מסר לידיהם אגודת קנים דקיקים, וביקש מכל אחד מהם לנסות לשוברם. ניסו כל הבנים איש איש בתורו, אך העלו חרס בידם. אך כשהגיעה האגודה אל הבן הקטן, התיר הלה את הקשר, הסיר את החבל שהיה כרוך סביב, נטל כל קנה בנפרד, ושברו במחי יד.
המסר מובן היטב.
בזוה"ק שלהי פר' נח מצינו: פתח רבי חייא וגו', ומה בגין דהוו ברעותא וליבא חד וממללי בלשון הקודש כתי' לא יבצר מהם את כל אשר יזמו לעשות ודינא דלעילא לא יכיל לשלטאה בהו, אנן או חברייא דמתעסקין באורייתא, ואנן בליבא חד ורעותא חד על אחת כמה וכמה!!
ובתרגום חופשי: דור הפלגה, שהיתה להם מטרה איומה ונוראה להילחם כביכול בהקב"ה, אך כיוון שהיו באחדות, אמר הקב"ה עתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, והדין של מעלה לא יוכל לשלוט עליהם. אנחנו שעוסקים בתורה ומדברים לה"ק על אחת כמה וכמה.
אולי הם כדרכם, לא משתכנעים מסיפורים על ספרדים, או שמא לא למדו זוהר, שלא כאבותיהם. לכן נסיים בעובדא מופלאה מרבי ישראל מאיר הכהן זצוק"ל, החפץ חיים. בבוקר בהיר אחד פנה לתלמידו ושאל: האם כבודו כהן? התלמיד, הופתע מהשאלה, שכן ידוע היה לכל כי ישראל בן ישראל הוא, והשיב: לא. ישראל אנוכי. שאלו החפץ חיים: ומדוע אני כהן ואתה אינך כהן? התלמיד הנדהם ענה: משום שאבי אינו כהן. ומדוע אביך אינו כהן? הקשה. והתלמיד, שלא הסתיר את תמהונו, השיב: כי אביו אינו כהן. והחפץ חיים לא הרפה: ומדוע אביו לא היה כהן?! התלמיד החל לחוש שלא בנוח...
הניח החפץ חיים את ידו הקדושה על כתפו של תלמידו, ואמר לו ברכות: הסכת ושמע בני מדוע אני כהן, ואתה אינך כהן. כשירד משה רבינו מן השמים, ונוכח שישראל חטאו בעגל, שבר את הלוחות מרוב צער ויגון, כידוע, ומה עשה משה אחר כך? במטרה לטהר את עם ישראל מעובדי העגל, הוא זעק: מי לה' אליי, מה כתוב מיד אחר כך - "ויאספו אליו כל בני לוי", בתוכם היו אבות אבותי שנשמעו לקריאתו. והיכן היו אבותיך? הרי גם הם מן הסתם היו עובדי השם, מדוע לא נענו לקריאה? הם התעכבו, ביקשו לשקול שנית. וההתמהמהות הזו עלתה להם ביוקר: כאן נוצר הפער, מכאן התחיל הכל: מי שהזדרז לציית לקריאה- זכה והתקדש קדושת עולמים, הוא וזרעו אחריו. מי שהתעכב- הפסיד. אף אנחנו, סיים החפץ חיים, מקבלים כל יום ויום קריאת התעוררות מן השמים, צלצולי השכמה. האם נתמהמה? האם נפסיד שוב במו ידינו? האם לא נלמד מטעויות.
אנחנו, עולם התורה הספרדי העצום, השורשי, נמשיך להיאבק, ובשם השם נעשה ונצליח, אתכם, ואם לא, גם בלעדיכם. אך מה שייחקק לדורות בספרי ההיסטוריה, שבמקרה הזה, שמעתם כמו כולנו, קריאתו של הכהן הגדול מאחיו הגר"ש כהן שליט"א : 'מי לה' אליי!' ואתם, בחרתם להתעלם...