אנשי העולם של המתירנות החופש והנהנתנות נושפים בעורף הרך המכופף אל דפי הגמרא והשו"ע ומנסים למושכו בכח אל החוץ הקלוקל, אל עולם עכור וצבוע בגווני היצר הנועץ את ציפורניו בכל מי שרק מציץ ורוצה לנשוף מעט כסף, מעט אושר.
תמיד גדלנו וחונכנו שהחוץ אינו מקומנו, שהעבודה והדאגה לפרנסה היא פתח של עצת היצר ותו לא. אלא שהיום מתוודעים אנו לזאת בחוש ויותר מתמיד. כל מי שרק ניסה לעזור לקב"ה במעט, והציץ קצת אל הרחוב- הציץ ונפגע. לצערנו לכל אחד יש כמה מכרים מסביבתו שיכולים להוות בשבילו דוגמא למציאות הזאת. וכשתשאלו אותם בארבע עיניים, ויש כאלו גם בעצימת עיניים, אם יאמרו בפה מלא ובכנות זוהי אחיזת עיניים. אין שם כסף ואין שם כלום הכל דמיון, תעתוע ועבודה- בעיניים, אתה עובד ועובד אבל מהכסף לא נשאר הרבה כמו שחשבת ותכננת. להפך, ישנם פתאום הוצאות מרובות ולא צפויות יותר מתקופת חיי הזוהר והלימוד כאברך בכולל, בה ניתנת אמנם מלגה קטנה בצ'ק זעום אך ברוכה ומרובת בטחונות מהקב"ה בכבודו ובעצמו לספק בו את כל צרכי האדם.
בשתי הפרשיות האחרונות התוודענו לחשיבותו של שבט לוי אשר נבחרו להיות משרתי השם ונושאי כלי המקדש. ישנו אף ציווי מפורש אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי אשר היו ממונים על נשיאת הארון המנורה והמזבחות הכלים המקודשים ביותר.
הצצה קטנה במניין השבטים מגלה לנו כי שבט זה נמנה על המספר הנמוך ביותר מבין כל יתר השבטים, כפי שנאמר: "ויהיו פקודיהם שלושה ועשרים אלף" לעומת שאר השבטים שמנו במספרם הרבה יותר. זאת ועוד כי שבט זה נמנה כבר מבין חודש ומעלה ושונה משאר השבטים שנמנו רק מבן עשרים שנה ומעלה. עובדה שמגבירה את משמעותו של המספר הנמוך. עובדה נוספת מגלה לנו כי הם נמנים מספר פעמים בתורה עם פשוטי העם, יחד עם הגר היתום ואלמנה. כמו שכתוב: "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו". כמו"כ מוזכר כי שבט זה לא קיבל נחלה בירושת הארץ בתוך בני ישראל, עובדות שלכאורה מפחיתות מערכם הרם המצוין פעמים רבות בתורה.
ולמתבונן יקשה, האמנם? הלאלו יקרה 'השבט הנבחר'?
דומה כי זוהי התמיהה של רבים סביבנו, ולפעמים אף לנקודת יצר בתוכנו. מדוע גם אנו קבוצת שבט האברכים מעטים במספר ואף נמנים תמיד בין רשימת הנזקקים ומקבלי סלי המזון. קשיי הפרנסה קשים בכפליים וקניית דירה קשה שבעתיים.
אכן, ההקבלה בין הדברים נכונה עד למאוד אך לתמיהה אין כל מקום, באשר לכל זאת היה מכוון וסיבה מראש מאת הבורא אשר חפץ דווקא בדרך זאת.
את שבט לוי כונן הקב"ה להיות לו השבט הנבחר, אשר שימש בתפקידים הבכירים והחשובים ביותר בעמ"י. השבט שחרט על דגלו נאמנות לקב"ה בכל דרך ובכל מצב. לא עבודה במצרים ולא עגל במדבר, מובדלים ומופרשים מחשיבת ועשיית ההמון ולשם כך הבדלם השם והפרישם לעמוד ולשרת לפניו כל הימים.
שבט זה היה תלוי ביד ההשגחה העליונה בלבד, כמאמר הפסוק: "ה' הוא נחלתו". לא קרקעות ולא מרצדסים לא בתים ולא נכסים, הם חיו חיי דלות באשר פרנסתם הייתה מתרומות ומעשרות מאת אחיהם בני ישראל. כבר בהיותם בארץ מצרים משלא התפתו לעבודת פרעה וישבו להגות בתורה, היו אחיהם בני ישראל מפרנסים אותם מתוך לחמם הדל שקיבלו לצורך מחיית נפשם. אך היה להם תפקיד אחד והוא: לישב לעמול ולהגות בתורה וללמדה בקרב אחיהם, להורות ולאלף בינה ולומר את דבר ה' דעה.
בשביל תפקיד נעלה זה היה צורך להפרישם ולהעמידם בתנאים אלו, וכמוהם כן אנו עמלי התורה כיום. הסיבה לכך שלשבט לוי לא ניתנה נחלה בארץ הייתה על מנת שלא יתעסקו בצרכי האדמה, יתגשמו ויאבדו מזמנם היקר. כמו"כ בשביל שיהיו פנויים לעסק התורה בלבד, סיבב ה' יתברך שמטלת פרנסתם תהיה נתונה בידי אחיהם בנ"י שידאגו להם במתן תרומות ומעשרות ועפ"י המשך חכמה היא הסיבה לזאת שמספרם היה נמוך, על מנת שלא יכבידו על עם ישראל בנתינת המעשרות. ובנוסף לכל זאת כידוע ששפלות האדם במצבו הגשמי גורמת לו תלות, כניעה והתבטלות לפניו יתברך.
אכן, אנו על המסלול הנכון, בחירי העם –השבט הנבחר שבט לוי. וכפי שכבר כתב הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל וזה לשונו הזהב: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעבדו לדעה את ד' והלך ישר כמו שעשאהו האלקים ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודם קודשים ויהיה ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללויים".
כשעומדים אנו בערב חג השבועות ומתכוננים לקבלת התורה, יש לחדד נקודה זו עמוק עמוק בליבנו להבין מהו התפקיד הבכיר המוטל עלינו, ולהיות מודע לתנאים הכרוכים בכך. ידיעה זו תקל עלינו את התמסרותנו למען התוה"ק במהלך השנה, תעודד ותחיה את הנפש בעתות קושי ושבר. לחיות את ההרגשה כי "ה' הוא נחלתו" היא פסגת העונג והאושר עלי אדמות, וכפי שבקשו עמ"י ממשה רבנו לפני קבלת התורה, נבקש גם אנו "רצוננו לראות את מלכנו" ולהיות ספונים בנחלתו, לעמוד לפניו ולשרתו כל הימים, אמן!