״המלכוד של דרעי״: כך מאבדת ש״ס את הציבור שבנה אותה | ריאיון

בריאיון לאלי גוטהלף בכיכר FM נהוראי הארי אברג׳ל חזר לרגע המכונן של בחירות 2015. בעוד המצלמות הופנו למסיבות הניצחון וההפסד של המפלגות הגדולות, הדרמה האמיתית, לדבריו, התרחשה דווקא בש״ס. המפלגה ירדה לשבעה מנדטים, אך חגגה, משום שהקהל באולם סימן שינוי עמוק יותר מהמספרים.

לדברי אברג׳ל, זה היה הרגע שבו ש״ס חדלה להיות תנועה מסורתית-עממית שמדברת דת ומדינה, והחלה להפוך למפלגה חרדית-ישיבתית. אריה דרעי חיזק ראשי ישיבות על פני רבני שכונות ופוסקים מקומיים, ובנה אליטה תורנית סגורה, שמחליפה את הרבנות העממית שאפיינה את ש״ס בעבר.

למה דרעי עשה את זה, ומה הוא חשב שירוויח

אברג׳ל הציג שני מניעים מרכזיים. הראשון פסיכולוגי: דרעי, לדבריו, ראה בציבור החרדי-ליטאי מודל מופת, וחי שנים רבות בתוך התרבות הזו. הוא האמין שפתרון השסע הספרדי-אשכנזי יעבור דרך אימוץ מלא של המודל החרדי הישיבתי, עד כדי השוואת סטטוס.

המניע השני היה פוליטי-ניהולי: הרבה יותר קל להחזיק קהל ישיבתי ממושמע מאשר ציבור מסורתי פתוח. הקהל המסורתי נודד, שואל, מתלבט. הקהל הישיבתי פועל לפי עקרון ברור: ״עשית ככל אשר יורוך״.

כך, לפי אברג׳ל, דרעי לא רק עיצב ציבור חדש, אלא הפך לבן הרובה של הציבור שהוא עצמו יצר.

מה שעבד עשור, התחיל להתפוצץ

הבעיה, לפי הניתוח, היא שהמהלך הזה הצליח יותר מדי. כאשר דרעי הכניס למועצת חכמי התורה דמויות שנועדו לחזק את הקו הישיבתי, הן החלו לצמצם את מרחב התמרון שלו. בסוגיות פרגמטיות, ובראשן חוק הגיוס, הוא מצא את עצמו מול מועצה שלא מאפשרת גמישות פוליטית.

כאן נוצר המלכוד: המנגנון שדרעי בנה כדי לשלוט בש״ס, הפך לגורם שמגביל אותו.

לא ״משפחת יוסף״ אלא קרע אישי ופוליטי

אברג׳ל הסתייג מהמונח ״מלחמת משפחת יוסף״, והציע לדייק: הקרע המרכזי הוא בין דרעי לבין הרב יצחק יוסף. לדבריו, הרב דוד יוסף נמצא ממילא מעל המגרש הפוליטי, ואינו חלק מהעימות.

הרב יצחק יוסף, כך נטען, ראה את עצמו כמנהיג הרוחני הטבעי של הציבור הספרדי, וכמי שאמור לעמוד בראש מועצת חכמי התורה. במשך שנים היה הסכם לא כתוב בינו לבין דרעי, אך עם הזמן המהלך נשמט מידיו. ההחלטה לא למנותו לנשיא המועצה, אלא לחבר מן המניין, סימנה בעיניו שבירה של הכללים.

הרגע שבו יצא להתבטא בחריפות, ביודעו שהוא מוקלט, היה מבחינת ברג׳ל לא פליטת פה אלא הצהרה.

מועצת חכמי התורה: גוף רוחני בלי עצמאות

כאן הגיע אחד הקטעים החדים ביותר בריאיון. אברג׳ל טען שמועצת חכמי התורה איננה גוף עצמאי באמת. אין לה מוסדות, אין לה דובר, ואין לה מנגנון פעולה. היא קיימת בפועל רק דרך הודעות שיוצאות בשם ש״ס.

במצב כזה, המועצה מתכנסת כשש״ס מבקשת, והחלטותיה מתורגמות לפעולה פוליטית דרך המפלגה. כל עוד אין נשיא מוסכם ואין קודקוד ברור, מי שמחזיק בכוח האמיתי הוא יושב ראש המפלגה.

חוק הגיוס: למה הציבור הספרדי מרגיש שהוא הבטן הרכה

אברג׳ל הסביר שההקצנה הרטורית של ש״ס סביב חוק הגיוס נובעת מחשש אמיתי. אם ייחתם דיל בין ההנהגה הליטאית לבין הליכוד, הציבור הספרדי עלול לשלם את המחיר בשטח. אכיפה, לדבריו, לא תתחיל בבני ברק או בחברון, אלא בפריפריה.

החשש הזה, כך נטען, דוחף את ההנהגה הספרדית להצהרות מיליטנטיות, כדי להיספר על ידי הציבור הליטאי וכדי להרתיע מהפיכתה ל״פולין״ של העסקה.

ניתוק מהשטח, והשתיקה שמספרת סיפור

בריאיון עלתה גם הדוגמה של מוסדות ספרדיים שעוברים לחינוך ממלכתי חרדי, בניגוד לקו הרשמי, מבלי שדרעי יוצא למאבק פומבי. לפי אברג׳ל, אין כאן אידאולוגיה אלא חשבון קר: כל עוד הציבור מצביע ש״ס, לא משתלם לפתוח חזית.

במקביל, הציבור החסידי כבר עשה את המעבר לממ״ח, בעוד הציבור הספרדי, שאמור היה להוביל את המהלך, נגרר מאחור בגלל רשת החינוך של ש״ס.

ש״ס, כרטיסי מזון והזדקקות: בחירה מודעת

אחת הטענות החריפות בריאיון הייתה שש״ס משמרת במודע נרטיב של הזדקקות וסיוע, במקום לבנות מנהיגות עצמאית רחבה. מפלגה שקיימת מעל 40 שנה, אמר אברג׳ל, הייתה אמורה להישאל איפה הפתרון. אבל כל עוד הציבור מקבל חלק מהפתרון, הוא לא שואל את השאלה.

לדבריו, ש״ס מפספסת הזדמנות היסטורית: לבנות אליטה ספרדית רחבה שמשתלבת בכל מוקדי הכוח של המדינה, כפי שעשתה הציונות הדתית מאז שנות ה-70.

הבייס המסורתי נסדק, והקצוות מרוויחים

אברג׳ל הזהיר שהקו הקיצוני סביב הגיוס עלול לעלות לש״ס במחיר אלקטורלי. רוב מצביעי ש״ס המסורתיים אינם שוללים גיוס למי שאינו לומד, והפער בין העמדות שלהם לבין הקו הרבני-פוליטי דוחף חלק מהם החוצה.

מי שמרוויחים, לדבריו, הם הקצוות: מצד אחד בן גביר, מצד שני הפלג הירושלמי, שמצליח לשאוב צעירים ספרדים שמרגישים שאין להם כתובת.

התחזית: דימום איטי, לא קריסה מיידית

כשנשאל האם ש״ס צפויה להיחלש בבחירות הבאות, אברג׳ל היה זהיר. הוא לא חזה קריסה, אך דיבר על דימום מתמשך. ״זה לא קורה סתם״, אמר, והוסיף שהוא מקווה שבהנהגה יבינו שהמשבר הנוכחי הוא תמרור אזהרה, לא רעש רקע.