הרב דוד-מאיר דרוקמן סופד לגאון הגדול רבי יעקב-ניסן רוזנטל זצ"ל

לא יאומן: בית ישן משנות שנות הארבעים בשכונת 'הדר' הזדקנת, כאשר הטיח מקירותיו מתקלפים. מוטות הברזל המחזקים את התקרה- חשופים ונראים, מטבח "מודרני" נוסח עידן "הפרימוס ומיטת סוכנות" – כך נראית דירתו של ה"שופט בדימוס" - פאר האבדי"ם בדורנו, יושב על מידין אשר "טיהר את העיר חיפה" במשך כיובל שנים, ובל"ג בעומר השתא הובא למנוחות וכך פנה זיוה, פנה אורה פנה הדרה של עיר הכרמל.

* * * * *

"ויעקב איש תם יושב אוהלים; "יושב אוהל" לא נאמר, אלא" יושב אוהלים" – לשון רבים. ו"מיעוט רבים שנים"; היינו, מי שיודע ומפנים כי העולם הזה הוא רק אוהל אחד, ומשם עוברים לאוהל השני – לעוה"ב.

סח לי בנו ידיד נפשי הרב הגאון רבי ישראל שליט"א הממלא מקומו בקודש:

"לא, אבא הכ"מ לא היה מאזוכיסט, לא סגפן חלילה", הוא פשוט היה שקוע כל כולו ברוחניות, בהתמדה אין סופית בתורה, כך שפאר, לוקסוס וכל כיו"ב פשוט לא נגעו לו ולא דבקו בו כמלא הנימה. שכחנו לומר, כי במטבח 'ה"המפואר" הנ"ל, מצאנו לרפואה כן איזה אביזר מודרני; מיקרוגל... (אגב, לא דיגיטלי). אלא דא עקא; בעל הבית הגרי"נ זצ"ל לא ידע בדיוק כיצד מפעילים אותו.... (אם לא האווירה העצובה, הייתי מזכיר את המילתא דבדיחותא שכנראה בשעה שהוא הכניס רבע עוף למיקרוגל הוא לחץ על כפתור OFF..) בתקופת מחלתו של רעייתו הרבנית הצ' ע"ה (שהייתה עזר כנגדו במסירות נפלאה בעריכת כתביו הגאוניים – 'משנת יעקב' חידושים וביאורים כל הי"ד חלקים של היד החזקה) ניסה הרב זצ"ל להפעיל את מכונת הייבוש בכוחות עצמו, אך לרגע נרתע הרב , בטענה ש"המכונה מקולקלת". מה קרה? הוא שמע את רחש המנוע, וחשב שהרעש הזה מעיד על קלקול. מסתבר כי בשעה שהרבנית הייתה בבית ודאגה לצרכי הבית השוטפים, הרב לא הבחין ושמע כלל במתרחש סביבו.

ולא שהגרי"נ זצ"ל היה "יעקב איש תם" במובן של נאיביות. הוא היה חריף מאין כמוהו, אלא שתכונת ה"יעקב איש תם" שהצטיין בה, הייתה במובן כפי שחז"ל אומרים "שאינו חריף לרמות", לאמור: אין סינטזה, אין ערבוב - אחת מן השתים: או אהבת התורה אשר באהבתה ישגה כל הימים, או שייכות והימשכות אחרי הנאות העולם הזה. אי אפשר 'לרמות' את 'נותן התורה'. לא, רבי יעקב זצ"ל לא היה חסיד קוצק, וגם לא תלמיד נובארדוק, ההנהגה הלזו אצלו הייתה בשיא התמימות והפשטות של "אדם כי ימות האוהל", לאמור,אם אתה ממית-ממיט עצמך על התורה – הנאות העולם הזה אינן ב'שטח שיפוטך' (מי שהבחין כיצד תדיר בכזו 'בטלנות' הייתה תלויה עניבתו על צווארו– זה כבר אמר הכל...).

יום אחד נוסע הרב למרכז הארץ במטרה להיפגש עם איזה גביר לטובת ענייני הכלל וחיזוק חומת הדת בחיפה. בחזרתו הביתה סיפר בבדיחותא שאצל הגביר יש במרכז הסלון בריכת מים קטנה, ומפלי מים ניגרים מן התקרה... "הנה" אומר הרב "גם אני גביר", " רואים אתם, שם בתקרה ע"י המנורה גם שם יש דליפת מים...".

* * * * *

על יעקב אבינו נאמר "ויעקב איש תם יושב אהלים", וגם נאמר "תתן אמת ליעקב". ומבואר בספרים הקדושים, שאם מצרפים את ה"א" – היינו את קודב"ה ל"תם" מקבלים את המילה "אמת"....

הגרי"נ זצ"ל אופן לימודו כמו חידושי תורתו הייתה כל כולה בחתירה לאמת מתוך יראת שמים טהורה, ובנקודה זו עם כל ענוותנותו – לא נשא פנים לאיש, גם אם כגובה ארזים גובהו.. לא הרבה יודעים כי בקנאותו לאמת, הוא זצ"ל בנה תילי תילים של עמדות תורניות מוצקות גם ביחס למנהגי ישראל שונים. הרב זצ"ל היה כידוע גם המו"ץ של חברה קדישא בחיפה. והנה, לכאורה, שלא כמנהג ירושלים עיר הולדתו, הוא הורה שהבן לא יגיד 'קדיש' בהלוויה, וזאת עקב עמדתו ההלכתית שלבן יש דין 'אונן' ולפיכך אסור הוא עדיין באמירת 'קדיש'. העובדה שבירושלים הבנים כן אומרים 'קדיש' הטעים הגרי"נ – זה בגלל שבירושלים המנהג שהבנים לא מלווים את אביהם לבית הקברות, ובשל כך, סרה מהם טירדת ההתעסקות בהלויית המת ובקבורתו, ובשל כך אין הבנים בגדר של 'אוננים' ולכן יכולים לומר 'קדיש'.

ומענין לענין באותו ענין – לגבי נוסח 'ניחום אבלים' ל"ע. הגרי"נ טען שיש להיצמד למנהג העתיק בנוסח ניחום האבלים הידוע ולכן יש לומר אך את הפיסקא "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", או כמנהג הספרדים "מן השמים תנוחמו" ותו לא. התוספת "ולא תוסיפו לדאבה עוד" איננה מעיקר הנוסח (אגב, ענין זה אכן ראיתי גם באגרות תנחומין של אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש שהיה כותב את הנוסח הזה בלבד, ואחריו נקודה. ורק אחרי הפסק הנקודה - הוסיף עוד חיזוקי נפש שונים לאבלים), וקצרה היריעה מלהשתרע בפירוט נימוקי עמדתו זו.

ולהבדיל בין "שמחות" לשמחות: הגרי"נ סבר (שלא כפוסקים אחרים) , שאפשרי לברך בשם ובמלכות על על הדלקת מנורות חנוכה במקומות פומביים אף מחוץ לבית הכנסת.

ועוד דוגמא של קנאות הלכתית למנהג ישראל: רבים נוהגים, 'מטעמי חיסכון' לוותר על 'שבת אויפרוף' של חתן – היינו בשבת שלפני החתונה, וכדי למעט בהוצאות משלבים את 'השבת אויפרוף' עם 'שבת שבע ברכות' גם יחד (כמנהג הספרדים). הגרי"נ זצ"ל יצא חוצץ נגד נוהג זה שהשתרש לאחרונה וראה בכך עקירת מנהג ישראל קדום הרווח בעדות אשכנז.. ובאשר לבעיית ההוצאות הכספיות, יעץ הגר"ינ 'לחסוך' בהזמנת קרובים לאותה שבת, ולהסתפק ב'קידושא רבה' צנוע לאחר התפילה, "כמו שנהגו פעם בשערי חסד".

* * * * *

במשלי כותב שלמה המלך "ותורת חסד על לשונה". לא "תורה" ביחד עם "חסד" אלא "תורת – חסד" התורה עצמה היא חסד. עוד מנערותו בשכונת 'שערי חסד' בירושלים קילסו ושיבחו את "ר' יעקב ניסן' בגין למדנותו ושקדנותו המופלאה, ברם כידוע ליודעים שהגרי"נ זצ"ל היה גאון ושקדן באופן מופלא גם "בתורת חסד"; לא שהיה בו גם "תורה" וגם "חסד" – אלא שהחסד עצמו נבע ונפעל מהתורה. תקצר היריעה מלגולל את כל הטובות והחסדים שיצאו מביתו של גדול בתורה זה.

* * * * *

היות ו"אדם קרוב לעצמו" אתחיל מסיפור שגם הוא מעיד על חסד ואהבת ישראל שזכיתי אני לו בילדותי; דכירנא כד הווינא טליא, והגיע העליה הגדולה מרומניה וממרוקו, וכבר נודעה בשער בת רבים ההתנכלות של אנשי הסוכנות לאידישקייט של העולים החדשים. והנה העולים החדשים שגרו במעברת האזבסטונים בקרית מוצקין הקימו בכוחות עצמם ועל אפם ועל חמתם של המפאייניקי'ם אנשי הסוכנות – בית כנסת צנוע, ואף חסכו ממעותיהם הדלות והכניסו ספר תורה להיכל. הטריח את עצמו הגרי"נ זצ"ל שהיה עסוק עד למעלה ראשו בענייני האבדו"ת שלו והרבצת תורתו במוסדות התורה והטריח עצמו לקרית מוצקין הדוויה, כדי להפיח רוח חיים בליבותיהם של העולים החדשים. והמחזה הזה עומד וניצב חי מול עיני.; רב צעיר, מגודל זקן ופאות אדמוניים-לוהטים מלווה עם ילדיו הרכים גם הם מגודלי פאות (מחזה כשכזה היה בבחינת אטרקציה באווירת הימים ההם) והנה במסגרת המעמד של שמחת הכנסת ספר התורה - הוא נושא דברים חוצבי להבות אש ממש: "יהודים! אל תשאירו את ספר התורה בהיכל, בארון הקודש...אל תשכחו להוציא את התורה החוצה, התורה לא צריכה להיות ספונה בחדרי חרדים, אלא חייבת להיכנס בלבבות של כל אחד מאיתנו...נלמד תורה! נקיים את מה שכתוב בה!.." וכו' וכו', מה אומר ומה אדבר? הרושם של הדברים היוצאים מלב טהור, היה בלתי יימחה, ומכל 'החגיגה' (שהתקיימה לפני יותר מ-50 שנה) רק המחזה הזה מלווה ברקים ורעמים נחקק ונחרט בליבי עד היום הזה "כנתינתם מסיני".

ועוד עובדה מאותה תקופה: היה זה בערב שבת קודש. הרב זצ"ל התגורר אז בדירתו הראשונה - דירה קטנטונת ברחוב ארלוזורוב בהדר הכרמל, מטופל בעוללים רכים, והנה מגיעה אשה עם ילדיה הקטנים לבית הרב, והאישה בוכיה ש"אין לה היכן לעשות שבת". פשיטא שהרב והרבנית בטוב ליבם וברחמנותם אירחו את האישה לשבת ולעוד כמה ימים, ולא 'שיחררו' אותה עד אשר האישה הסתדרה ומצאה את מקומה. ברם, יש המשך לסיפור, והוא נחשף ביום ל"ג בעומר השנה, היום בו הובא הרב למנוחת עולמים, וסיפר את המשך הסיפור יהודי שבא לנחם והיה בבחינת "בדידי הווא עובדה". התברר שזמן מה אחרי ביקור האישה, התברר לרב זצ"ל כי עקב מצוקה כלכלית, שלחה האישה את ילדיה רח"ל ל...מיסיון הצרפתי בחיפה. הרב לא מצא מרגוע לנפשו, וחיפש אדם דובר צרפתית, "וזה היה אני" מספר בעל העובדה הנ"ל, וביקש ממנו לנצל את שליטתו בשפה הצרפתית כדי להציל את הילדים האלה מציפורני המיסיון, ואם עדיין לא די בכך; הרב נטל על כתפו ועל צווארו את האחריות לפרנסתה וכלכלתה של אותה אישה עם ילדיה.! ובענין זה, היום לאחר פטירתו מותר לספר, הכיצד בדרך לא-דרך העביר בשעתו הרב לגורמים הרלבנטיים שמות ופרטים של אנשים שנלכדו ברשת המיסיון, במטרה להצילם מרדת שחת!

* * * * *

ובכלל, כגודל גדולתו בתורה, כך גודל ענוותנותו ודאגתו לעם ישראל – הכלל והפרט. זכורני, כשזכיתי אני הקטן ועוד רבנים (ובתוכם האדמו"ר הרה"צ רבי דוד אבוחצירא שליט"א שהיה אז רב העיר הספרדי של נהריה) להיות בחבר תלמידים מקשיבים בהלכה בשיעוריו של הגרי"נ זצ"ל בכולל שלו (ניבדל כולנו לחיים טובים וארוכים) – הכיצד האדימו עיניו מדמעות כאשר, בין השיחין, עלו על השולחן ואוזכרו צרותיהם של ישראל.

ההמונים שצבאו על ביתו בעת ניחום האבלים אך הצביעו על שייכותו לכלל ישראל, וכיצד כמים הפנים לפנים כיצד הכל החזירו לו אהבה. ראית שם על העדות, חרדים; ליטאים , חסידים, חובשי כיפות סרוגות נוסח חרד"ל וחובשי כיפות סרוגות נוסח אחר. רק שלשום המתנתי בתור במרפאה מסויימת בחיפה, ולידי יושב ר יהודי גלוי ראש שהמתין כמוני לתורו, והנה הוא מספר כמסיח לפי תומו, באיזה סבר פנים יפות קיבל אותו הרב רוזנטל. מה הקשר שלו לרב רוזנטל? ובכן, הוא מספר שהוא בא לרב עם סכום של אלף שקלים בשליחות אמו ע"ה כדי שבישיבתו של הרב 'ישיבת הגר"א' יגידו 'קדיש' אחרי אמו לאחר מאה ועשרים. מספר לי אותו יהודי, כאמור, לא דתי; "אתה יודע מה הייתה תגובתו של הרב רוזנטל? -"למה כל כך הרב כסף...".

באותה סבלנות שדיבר הגרי"נ זצ"ל עם לומדים ו'גדולים', אותה ארך רוח הקרין לילדים קטנים ולפשוטי עם. הוא שאמרנו, כמו שמידת החסד לא הייתה דבר נוסף על תורתו, אלא תוצאה מתורתו, כך גם מידת הענווה; ה"נפשי כעפר לכל תהיה" לא הייתה תוספת לתורתו אלא פועל-יוצא של אותה תורת אמת שהייתה בפיהו – "תתן אמת ליעקב".

"הכל הולך אחר החיתום" אמרו חז"ל. גדול בתורה בשיעור קומה כמו הגרי"נ רוזנטל זצ"ל בדין היה שה"חלקת מחוקק ספון" דיליה תהיה בחלקת גדולי תורה, ובאמת, לו חפץ חלקה פנויה המתינה עבורו בהר הזיתים ע"י ציונו של הגאון האדיר מהרי"פ פרלא זצ"ל, אלא השהגרי"נ זצ"ל רוח אחרת הייתה עימו. עפ"י רצונו וצוואתו היכן הוא איווה למושב לו למנוחת עולם עדי נזכה ל"והקיצו ורננו שוכני עפר"? .....בחלקת הילדים ב'בית החיים הישן' שע"י חוף הכרמל בחיפה. ונימוקו עימו: ניחא לו, להיות בשכנות עם ילדי ישראל ש"לא טעמו טעם חטא"... דומני, שלא אגזים, שהפרט הזה האחרון יכול להוות תשתית ורקע להרבה הרבה ספרי מוסר....

(הייתי בהחלט מייעץ ל'מלמדים' בתשב"ר לעלות לקברו עם תלמידיהם, וכפעולה חינוכית להראות לילדים שליט"א מי הם ה'דיירים' שהגאון האמיתי בחר שיהיו בשכנותו. וכל זאת כדי שידעו מהי המעלה הגדולה של "הבל שאין בו חטא")

* * * * *

ילדותו ויסודתו של הגרי"נ בתוך ההוויה של חסד, ביטול וענווה ירושלמים שאפיינה את שכונת 'שערי חסד' המיתולוגית (בה כיהן אביו זצ"ל כמרא דאתרא, וכעת ילבח"ט אחיו הרב הג' שליט"א); "שערי חסדני'ק" היה הגרי"נ רוזנטל ו'שערי חסדני'ק' נותר. לאמור; התורה, חסד וענווה נוסח 'שערי חסד' של אביו , של הגרי"מ חרל"פ, הגרש"ז אויערבאך הגר"ש שבדרון ועוד - ליוו אותו – זצוק"ל עד זיבולא בתרייתא ובודאי יקבלו פניו ביחד עם 'שוכן ערבות בשמחה בעלמא דקשוט.

אבד כלי חמדה. מי יתן לנו תמורתו!

(התפרסם בסוף השבוע האחרון בשבועון "שעה טובה")