ישנה תסמונת חדשה, שעדיין אינה מופיעה בספרות הרפואית, אך כל מי שנזקק לעבור במסלולים ביורוקרטים כאלו או אחרים מכיר את תסמיני התופעה היטב: אדישות, התנשאות, הזנחה פושעת, רשלנות, בטלנות והפסקת צהריים ארוכה. התסמונת על שמו של קוף איטלקי נודע, שלא היה מאזין, לא היה רואה, לא היה שומע ולא היה עושה דבר ובכל זאת הפך למלך גן-החיות.
רבים מאתנו יחשבו ובצדק שאין מקום להפוך את שכונתנו לאיי חרבות כתוצאה ממעשה אנטישמי זה או אחר, אולם עלינו גם להבין שלצערנו הרב ולבושתם של המערכות הסוציאליים במדינת ישראל שהופכים מקרה קשה לסצנה קשה ומסע הפחדה והפקרה של כלל הציבור החרדי בילדיו, שאין שום דרך שנוכל להתמודד מול טענות אנטישמיות אלו.
אני סבור כי מגיע צל"ש לאהרן פרנקו, מפקד מחוז ירושלים. אינני מכיר אותו, אך מדרכי הפעולה שבה נקט בעימותים האחרונים שהתקיימו סביב פתיחת החניון וסביב מעצר האם מתולדות אהרן, כך לפחות על פי מראה עיני ביום חמישי האחרון, מדובר במפקד משטרה חכם ומנוסה במיוחד.
החברה הדתית לאומית סוערת בימים אלה: ארגון ´קולך´, שהרב יהושע שפירא התבטא נגדו בחריפות לאחרונה, מריץ קמפיין, במסגרתו יימצא כינוי לאשה המשמשת כ... רב בישראל, לא פחות. שרי לביא משיבה לנשות ארגון קולך
הוא היה עורך "העיירה", הוא כתב כמעט הכל על העסקנים, וניסה להבעיר אש. אבל יש מי שחושב כי הוא לא מייצג אפילו את עצמו ● מכתב דמיוני גלוי לדודו טופז של מאה שערים (דעות)
יהודה משי זהב כותב ל´כיכר השבת´, על העצורים, על הצדקנים, ועל הבעיה האקולוגית שיוצרת שריפת פחי האשפה. "המכות וסימני האלות הם הם דרגות הקצונה שלנו. וכמה שהדרגות גבוהות יותר, כך גם המעלה והשכר גבוהה יותר. א מחאה איז אגוטע זאך, זיצען אין תפיסה איז א בסערע זאך". (דעות)
את איראן אני מכיר דרך הסיפורים של אמא שלי. שירי הערש וסיפורי ילדותי לקוחים מהעולם התרבותי העשיר של איראן, של ראשית המאה הקודמת. מיכאל בן ארי מכיר טוב את התרבות האיראני ואומר: כל התסמינים מלמדים כי ה"איום האיראני", אינו יותר מעוד נמר של נייר.