הגמרא בראש השנה ט. וביומא פא. דורשת מהפסוק "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" כי יש חיוב להוסיף מהיום התשיעי שהוא חול על יום העשירי שהוא קדוש בקדושת יום הכיפורים.
עוד דורשת הגמרא את המשך הפסוק "תשבתו שבתכם" כי החיוב להוסיף מחול על הקודש נאמר גם ביחס לשבת וגם ביחס לימים טובים.
הרי"ף ביומא ב: והרא"ש ביומא פרק ח' סי' ח' וכן הבה"ג הלכ' יוה"כ והראב"ן סי ב' ועוד ראשונים פוסקים את הגמרות ר"ה ט. ויומא פא: להלכה ולומדים שחיוב תוספת שבת הוא חיוב מדאורייתא, כפי שעולה מסוגיית הגמרא וכן פוסק השו"ע או"ח סימן רסא'.
המרדכי במגילה והרבינו טוביה סוברים שתוספת שבת הוי דין דרבנן
המרדכי במגילה סי' תשצ"ח מביא שהקשו לרבינו טוביה מווינה, לפי שיטת רבי יהודה שסומא פטור מדאורייתא מן המצוות וכל חיובו הוא רק מדרבנן.
אזי כיצד יכול הסומא להוציא ידי חובת קידוש את בני ביתו שחייבים מדאורייתא בקידוש היום, והרי אין המחויב מדרבנן יכול להוציא את המחויב מדאורייתא
ותירץ הרבינו טוביה מווינה שיש מקור לאפשרות שהחייב מדרבנן יוציא ידי חובה את החייב מדאורייתא וזאת על פי דברי הגמרא בברכות כז: שאפשר להתפלל את תפילת השבת עוד ביום שישי ערב שבת וכן גם ניתן לקדש על הכוס בערב שבת.
ומבאר הרבינו טוביה כי סוגיית הגמרא קאי על זמן תוספת שבת שאז החיוב לקדש הוא רק מדרבנן ובכל זאת בזמן תוספת השבת ניתן לקיים את מצוות הקידוש שהיא מדאורייתא.
וממילא ניתן ללמוד מדברי הגמרא שהמחויב מדרבנן יכול לקיים מצווה שחייב בה מדאורייתא וממילא גם ניתן ללמוד שהמחויב בדרבנן יכול להוציא ידי חובה את המחויב מדאורייתא.
לכאורה על דברי הרבינו טוביה ניתן להקשות ב' קושיות, האחת כיצד הוא פוסק שתוספת שבת הוי מדרבנן, והרי גמרות מפורשות בר"ה ט. וביומא פא: דורשות מהפסוק ועיניתם את נפשותיכם בתשעה בערב וכו' שתוספת יום הכיפורים ושבת הוי מדאורייתא?
קושיא נוספת היא, שגם אם יש מקור מהגמרא בברכות כז: שניתן לקיים מצוות קידוש מדאורייתא בזמן תוספת שבת שאז החיוב הוא רק מדרבנן (כפי שמבין הרבינו טוביה שתוספת שבת הוי רק מדרבנן) עדיין צריך להבין מהי סברת הגמרא בברכות ומה טעמה והרי יש כלל שאין המחויב בדרבנן יכול להוציא ידי חובה את המחויב בדאורייתא ?
ומבאר הרבינו טוביה את שיטתו: על הקושיא הראשונה ששאלה והרי יש גמרות מפורשות בר"ה ט. וביומא פא: הלומדות מפסוקים שחיוב תוספת שבת הוי מדאורייתא.
מתרץ הרבינו טוביה שמהפסוקים לומדים שרק בצאת שבת יש מדאורייתא חיוב של הוספה מחול על הקודש אבל בכניסת שבת אין חיוב מדאורייתא של הוספה מחול על הקודש אלא רק חיוב תוספת מדרבנן.
על הקושיא השנייה ששאלה מהי הסברת הגמרא בברכות כז: שהמחויב בדרבנן יוכל להוציא את החייב בדאורייתא והרי כלל בידינו שאין המחוייב בדאורייתא מוציא את המחוייב בדרבנן.
מתרץ הרבינו טוביה דמכיון שלאחר זמן תוספת השבת, בזמן צאת הכוכבים, יחול על האדם חיוב קידוש מדאורייתא, לכן כבר עכשיו בזמן התוספת נחשב האדם כבר חיובא מדאורייתא ולכן יכול הוא לעשות קידוש ולצאת ידי חובת קידוש מדאורייתא, ואף להוציא אחרים, וזאת למרות שעכשיו חיובו הוא רק מדרבנן(ועיין בהמשך תוספת ביאור בדבריו)
וכן הוא ההסבר בסומא שיכול להוציא את בני ביתו ידי חובת קידוש, כי אם הקב"ה ירפא אותו הוא יהיה חייב במצוות ככל יהודי, וממילא אפשרות החיוב העתידי מספיקה כדי להגדיר את הסומא כבר חיובא ולכן יכול להוציא את בני ביתו ידי חובת קידוש.
הקושי שבדברי הרבינו טוביה
מקשים המגן אברהם או"ח רס"ז סע"ק א' וכן הקובץ שיעורים בחלק ב' סימן ל' שלכאורה דברי הרבינו טוביה קשים מאוד. כי היכן מצינו שחיוב עתידי שעשוי להגיע בעוד זמן משפיע על דין האדם לפני שעת החיוב.
והרי הסומא יתחייב במצוות רק אם הקב"ה ירפא אותו, וכן העומד בזמן תוספת שבת יתחייב בקידוש דאורייתא רק כששבת תכנס בצאת הכוכבים, וא"כ מדוע החיובים העתידיים גורמים שהסומא יכול להוציא ידי חובה את בני ביתו,
ומדוע העומד בזמן תוספת שבת ביום שישי יכול לצאת ידי חובת קידוש מדאורייתא והרי חייב עכשיו רק מדרבנן.
ביאור הקובץ שיעורים את שיטת הרבינו טוביה
הקובץ שיעורים בח"ב סי' ל' מבאר את שיטת המרדכי והרבינו טוביה כי ברור לכל שרק חיוב עתידי אין בו די כדי להוציא עצמו או אחרים ידי חובת המצווה
אלא שכדי שהאדם יוכל לצאת ידי חובה או כדי שהאדם וכל להוציא אחרים גם כאשר אין עליו את חיוב המצווה מדאורייתא צריך שני תנאים: התנאי הראשון שהאדם יהיה בר חיובא והתנאי השני שבזמן שמוציא עצמו או אחרים ידי חובה הוא יהיה חייב במצווה מדרבנן.
התנאי הראשון שהאדם יהיה בר חיובא, פירושו שלאדם תהיה איזו אפשרות עתידית להתחייב במצווה. ומסביר הקובץ שיעורים שיש דין בכתיבת תפילין שרק המחויב בקשירה יכול לכתוב תפילין וזאת פי שנלמד מן הפסוק וקשרתם וכתבתם, ולכן גוי אינו יכול לכתוב תפילין.
אך למרות הלימוד שרק המחויב יכול לכתוב בכל זאת גם לשיטות שלילה לאו זמן תפילין, יהודי יכול לכתוב תפילין בלילה למרות שבשעת הכתיבה הוא אינו חייב במצוות תפילין.
וההסבר הוא כי מאחר שהכותב מוגדר כבר חיובא השייך במצוות תפילין הרי הוא יכול לכתוב תפילין גם בלילה בניגוד לגוי שכלל אינו יכול לכתוב תפילין.
והראיה לחיוב האדם במצוות תפילין היא שכאשר יגיע הבוקר הרי הוא יתחייב מחדש במצוות תפילין וכמו כן גם הסומא אם יתפקח הרי הוא יהיה חייב במצוות ולכןהסומא מוגדר כבר חיובא וזאת משום שקיימת אפשרות שהוא יתחייב במצוות.
התנאי השני הוא שבזמן שהאדם רוצה להוציא אחרים או להוציא עצמו ידי חובת מצווה מדאורייתא הוא צריך להיות מחויב במצווה לפחות מדרבנן(אם מחויב במצווה מדאורייתא ברור שיכול להוציא אחרים ידי חובה)
וההסבר הוא כי חובת הציות לדברי חכמים היא מדין דאורייתא וכפי שחז"ל לומדים זאת מהפסוק לא תסור מכל אשר יגידו לך וכו' ולכן העומד בזמן תוספת שבת ועושה קידוש, אומנם כעת הוא אינו פועל מתוך חיוב דאורייתא של קידוש היום.
אך הוא כן פועל מתוך חיוב דאורייתא של לא תסור, שמשמעותו כי יש מצווה לשמוע בקול דברי חכמים וממילא נתן לומר כי כעת יש חיוב בפועל לקיים את המצווה.
צירוף שני התנאים ביחד הוא הפשט בדברי הרבינו טוביה מדוע הסומא יכול להוציא ידי חובה את בני ביתו ומדוע העומד בזמן תוספת שבת מדרבנן יכול לצאת ידי חובת קידוש דאורייתא
וההסבר הוא כי מאחר שהמוציא הוא בר חיובא במצוות הקידוש, וגם ברור שפעולת המצווה מתקיימת גם מדין דאורייתא של לא תסור אזי ניתן לצאת ולהוציא ידי חובה.