אחד הרגעים המאושרים והמענגים בחיי האדם הוא הרגע בו הוא קיבל משכורת בפעם הראשונה.
ברגע הזה מתמלא האדם תחושת חדווה, שהנה "סוף סוף" יש שכר לעמלו, לא עוד לחם-חסד כי אם רווח בזכות, ולרגע מרגיש האדם לאדון ולמלך, הוא עשה, עבד, הרוויח, ויש לו כסף משלו, בנפשו הביא לחמו.
אבל הרגע הזה הוא גם רגע מסוכן. מדוע?
אחת התאוות הקשות ביותר היא תאוות הממון, הרדיפה אחר הממון. בחיים אנו נתקלים פעמים רבות באנשים מסוימים, שחיים במעגל קסמים שתחילתו וסופו נעוצים במילה אחת: כסף.
אדם שהרוויח קצת כסף במסחר וכדו', מתרגל לרמת חיים מסוימת, ובמקביל הוא רוכש גם מעמד חברתי מכובד: אנשים חפצים בקרבתו [וליתר דיוק: בממונו] ופתאום כבר לא "מתאים" לו לגור בדירה פשוטה, הוא "מוכרח" לעבור לדירה מפוארת יותר כיאה למעמדו.
במקביל גם הרכב חייב להיות "משודרג" יותר, כך גם הלבוש , וכן ...אפילו את השעה הוא כבר לא יכול לראות בשעון פשוט.
אלא, שכל זה עולה כסף - והרבה.
וכך נהפך האדם לעבד נרצע לממונו, כל חייו חסרי מנוח אמיתי, ובמקום שהוא יהיה אדון לכספו, הופך הכסף לאדונו. מרבה נכסים מרבה דאגה, כדברי חכמינו (אבות ב,ז).
כמובן שלתאווה זו שורשים רבים, ובכל אופן אם נרצה לנתח את אחד מרגעי השבירה של אותו אדם, נראה שנוכל למצוא אותו באותו הרגע, במשכורת הראשונה.
הרגע המאושר הזה הוא גם רגע מסוכן, משום שברגע הזה עלול האדם לכרות ברית-נצח עם הממון. הוא נכנס לאיזשהו שכרון חושים מסוים, ההרגשה של, הנה: עבדתי, הזעתי ואילו הם פרותי - יוצרת קשר נפשי עמוק של האדם עם כספו.
כך שניתן לומר שברגע הזה נבטה הסטייה בלבו, עד למצב אותו תיארנו קודם בו הכסף נהפך לאדונו.
מה אם כן ניתן לעשות? כיצד ניתן לבלום את ההידרדרות הזאת ולנטרל את הסיכונים שברגע ההוא?
●
הפתרון: מצוות הביכורים
ובכן, בפרשת השבוע מופיעה מצווה שנותנת מענה לבעייתיות הזו, מצוות הביכורים.
וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
סוף סוף אחר הגלות הארוכה במצרים, הסבל העינוי וההשפלה שהיו מנת חלקו של היהודי שם שנים רבות, אחר ארבעים שנות נדודים במדבר, ואחר הכיבוש והחלוקה של ארץ ישראל שנמשכו עוד ארבע עשרה שנים, זוכה היהודי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, שקט מסביב, אין אויבים, אין מצרים, אין כנענים. החיים מתחילים.
וכידוע, הענף הכלכלי המפותח ביותר בימים ההם היה ענף החקלאות.
החקלאים משקיעים בשדותיהם, עמל, יזע ודמעות - כפשוטו, ע"מ שהיבול יצמח ויעלה יפה, (חרישה, זריעה, ניכוש וכו'.) בדורינו אנו, חלק מאיתנו אינו מודע דיו לאנרגיה העצומה שמושקעת ע"י החקלאים בשדותיהם בשנות השמיטה אנו נחשפים לאותם "גיבורי כח" - החקלאים שומרי השביעית ,ואנו מביטים בהם בהערצה ובהשתוממות.
הקשר הנפשי שחש החקלאי לגידוליו הוא מיוחד מאוד.
ישנם חקלאים שבשמיטה אינם מסוגלים אפילו לעבור דרך שדותיהם ולראות אותם בורים ומופקרים לכל. לא לחינם הם נקראים "גיבורי כח". (ראה ויקרא רבה א,א).
החקלאי שלנו שזכה סו"ס להגיע אל הארץ המובטחת, משקיע את כל המרץ והאנרגיה בשדותיו ובמטעיו, ואז יום אחד זה קורה: הוא יורד לתוך שדהו ועיניו בורקות, הוא מתחיל לראות את ניצני ההשקעה, הוא רואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר. בתאנה הזו גלומים כל ההשקעה והמאמץ שלו.
הנה, קצת נחת...
הוא היה חפץ להציגה בפני כל. היא ראשית עמלו ועליה גאותו. אבל התורה לעומת זאת מצווה אותו לפעול אחרת:
אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זו בכורים. (רש"י עפ"י ביכורים פ"ג מ"א)
הגומי הזה שהחקלאי קושר על התאנה (אינו נגד עין הרע....אלא עי"כ הוא) מייחד את התאנה הזו לביכורים.
●
מצוות הביכורים ההבאה לבית המקדש וה"חיסון" שהיא יוצרת
החקלאי מעלה את ביכוריו לירושלים ונותנם לכהן כפי הסדר שמופיע בפרשת השבוע [הביכורים מוגדרים כאחד מכ"ד מתנות כהונה ], וברגע זה הוא שואל את עצמו, מדוע שאצטרך לתת את ביכורי לכהן? וכי הכהן עבד עליהם? האם הוא שותף בשדותיי בעמלי? הלא הכהן אינו יודע אפילו כיצד נראית השדה שלי, ולמרות זאת הוא מקבל את "המנה הראשונה" שמסמלת יותר מכל את ההשקעה והמאמץ. מדוע?
לא זו אף זו: מצוות הביכורים מחייבת את החקלאי לעלות ירושלימה ולהביאם לכהן הכהן לא היה בא אליו - הוא בא אל הכהן.
לא זו אף זו: מצוות הביכורים נעשתה בשמחה מיוחדת, כמתואר במשניות ביכורים (פרק ג משניות ג ו-ד ע"ש), החליל היה מכה לפניהם, כל בני הערים היו יוצאים לקראתם, כולם שמחים וצוהלים. זר לא יבין זאת - על מה השמחה? על זה שאתה הולך להעניק את הדבר היקר ביותר ללבך - לכהן?
אלא שדווקא כאן בעומק ה"אבסורד" הזה, נתנה התורה את היכולת להינצל מאותה מלכודת שהאדם עלול להסתבך בה עם קבלת המשכורת הראשונה [ובמקרה שלנו: הפרי הראשון].
בעצם הנתינה של הדבר הכ"כ יקר [רגשית] לכהן, מקבל החקלאי שיעור מוסר עצום - דווקא את הדבר שמסמל את הצלחתו והשקעתו הוא נותן לכהנים - עבדי ה'. והמעשה הזה מהווה "טכניקת בלימה" משמעותית מאוד בנפשו של החקלאי, משום שעי"כ הוא מוכיח שלמרות שהוא עסוק בעבודות האדמה, נשמתו אינה נטועה במטעיו, אדרבה נשמתו נטועה בבית המקדש דווקא לשם הוא מעלה את ראשית תנובתו. ואדרבה הוא עושה זאת בשמחה, כי שם ביתו, שם הוא מקור יניקתו וחיותו.
במעשה זה מוכיח החקלאי שאמנם הוא עובד בשדה, במטע לצורך מחייתו ופרנסתו אבל עבודתו היא אמצעי ולא מטרה. עבודתו היא דרך לחיים ולא דרך-חיים.
וכך, אחר שאותם האצבעות שעמלו - זרעו, חרשו, סיקלו וניכשו - מגישות אל הכהן את היבול, ממילא זוכה החקלאי למנה גדושה של בעלות אמיתית על ממונו, משום שהמעשה הזה מסרס כל אפשרות שהרגע הזה יביא בכנפיו את תאוות הממון. אדרבה: הרגע הזה הופך לרגע עילאי, לרגע של דביקות ברוח, וממילא לנטרול ההיסחפות אחר החומר.
במצוות הביכורים מכיר ומצהיר גם החקלאי על הכרת הטוב העצומה שלו כלפי הקב"ה [ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה, רש"י],על כל החסדים שהוא גמל עם עם ישראל החל מיציאת מצרים עד לנחלת הארץ, ובכך הוא מכיר גם בעובדה שהקב"ה הוא זה שנותן לו כח לעשות חיל, ולא חלילה "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא אדרבה "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה" (דברים ח ,יז -יח).
בצורה הזו נשמרת היטב נשמתו מלהיסחף אחר החומר.
לאור הדברים ניתן לפרש גם מצוות נוספות שקשורות למתן הראשית דווקא כמו פדיון בכור, באדם ובבהמה, ראשית הגז ועוד. .[וראה עוד בדבריו המפורסמים של המהר"ל בפרשת בראשית בגור אריה (בראשית מו ,כט) בעניין קריאת שמע שקרא יעקב אבינו בזמן פגישתו הראשונה עם יוסף, "וזהו מידת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם",ע"ש ודו"ק ].