זו הייתה הודעה דרמטית ומכרעת.
הוא הבין שכלו כל הקיצין ומוכרחים לעשות סוף לבעיה.
הטיעונים היו קצרים, פשוטים וברורים:
וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה (שמות א, ט ואילך).
העם הזה שמתרבה בקצב לא רגיל מהוה בעיה אסטרטגית חמורה למצרים.
ראשית – אומר פרעה – יש כאן בעיה דמוגרפית חמורה, אנו עלולים לאבד את ה"רוב המצרי" ומצרים לא תהייה כבר "מדינת העם המצרי".
פרעה וחכמיו רואים את המציאות בשטח, כפי שמתארת התורה עצמה בתחילת הפרשה:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וכפי שרש"י כותב שהריבוי היה לא טבעי בעליל -הנשים היהודיות היו יולדות ששה (!) בכרס אחד.
עד כדי ש - וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. הארץ הייתה מלאה בהם. כל דירה שהתפנתה נתפסה ע"י בני יעקב, שכונות שלמות "התיהדו".
כל זה היה הרקע ליצירת אוירת הדה- לגיטימציה שעשו המצרים לעם ישראל.
יתירה מזו – הוסיף פרעה לטעון באזני עמו - הם מהווים סיכון בטחוני חמור מאוד:
וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.
מי יודע אולי הם עוד יזרקו אותנו לים. מוכרחים לעצור אותם. כאן ועכשיו.
פרעה וחכמיו הוגים את הפתרון המרושע הבא:
וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס.
אבל בכך לא די:
וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל-עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל-עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
הגזירות הללו לא הועילו לו לפרעה כי:
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ.
מכאן עובר פרעה לפתרון יצירתי עוד יותר – "הדרת גברים".
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת...בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן ...אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. (ועיין ברש"י שהקפיד על הזכרים משום שאיצטגניניו אמרו לו שעתיד להיולד בן שיושיעם.)
מעניין איך הגיבה התקשורת המצרית לגזירה הזו...
וכך ממשיך פרעה ומרשיע, הוא משעבד את ישראל בפרך, מעביד אותם בעבודות קשות ומפרכות כפי שמתארים חז"ל בהרחבה. לדוגמה מביאים חז"ל (מדרש רבה שמות פ"א יא) שפרעה היה מעביד נשים בעבודות שמתאימות לגברים ולהיפך, ועוד.
ולאורך הדרך ממשיך פרעה להכביד את עולו על עם ישראל, עד כדי שבהמשך הפרשה (ב, כג) אנו קוראים:
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה.
ורש"י מפרש שבאותה התקופה פרעה נצטרע והוא היה שוחט תינוקות יהודיים ה"י ורוחץ בדמם. ובמדרש (שם לד) מופיע שהוא היה שוחט מאה וחמישים תינוקות (!) מדי יום, פעמיים ביום, בוקר וערב.
אכזריות עצומה. גזירות קשות.
כאמור, במדרשי חז"ל קיימת הרחבה רבה בתיאור אכזריותו של פרעה וגזירותיו הקשות.
גלות מצרים – זה הכול?
התקופה הקשה הזו בדברי ימי עמינו מכונה – גלות מצרים. והיא נמנית כאחת מארבע הגלויות שגלו ישראל.
ודבר הגלות הזו ומכאוביה כבר נאמרה לאבינו אברהם – אבי האומה, בברית בין הבתרים (בראשית טו, יג) :
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
כעת הבה נתבונן יחד. לו היינו צריכים לתאר בכותרת קצרה וממצה את מה שקרה שם במצרים, איזה חלק היינו מדגישים?
היינו בוודאי נותנים ביטוי מיוחד לעובדת הסבל והייסורים שעברו שם עם ישראל. לגזירות. לעבודת הפרך. להשלכת הילדים ליאור. לשחיטת הילדים.
האם היינו מדגישים את עובדת הגלות שגלינו שם?
כנראה שלא. עם ששוחטים ומטביעים את תינוקותיו מתלונן על 'גלות'?!
אם כן, הבה נקרא שוב את הפסוק הקודם - יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם.
הגלות מקבלת בפסוק זה משקל זהה לעינויים ולסבל. היא אף מוזכרת ראשונה בפסוק.
וכאמור הדבר תמוה לכאורה, מה מקום יש להדגיש את הסבל הקטן - יחסי - של הגלות כשבו בזמן סובל העם מסבל גדול הרבה יותר - עינויים והשפלות?
גלות = ניתוק
משמע, יש משהו בגלות שאין בייסורים. לייסורים קושי משלהם ולגלות קושי ייחודי משלה, וכדלהלן.
לייסורים יש תהליך, סיבה וייעוד כלשהו. גלות – לעומת זאת – היא מצב של אובדן דרך ובלבול מוחלט.
שנים רבות מקובל היה בתרבויות שונות, להעניש מורדים ופושעים בעונש גלות. העונש היה נחשב לחמור כל כך עד כדי שהוא היה תחליף לעונש מוות (!).
כמדומה שניתן למצוא לדברים הד בתורה - בעונש הגלות בו נידון הרוצח בשגגה. מכיוון שהרצח היה בשגגה לא נידון הרוצח בעונש המוות ולמרות זאת ככפרה על החטא נאלץ הרוצח לגלות מעיר מולדתו. וכך כותב בעל "ספר החינוך"(מצוה תי) בעניין עונש הגלות:
ראוי למי שהרג אפילו בשוגג, מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות, ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. (וע"ע רמב"ן בראשית ד, יא בעניין עונשו של קין – רוצח הבל - שהיה נע ונד בארץ).
מה יש בה בגלות שהיא מהוה עונש חמור כל כך, עד כדי השוואה לעונש מוות?
האדם צריך חיבור ושייכות
כל אדם צריך ורוצה להרגיש מחובר. למשפחה, לקהילה, לחברה וכדו'. ה"חיבורים" הללו הם מהצירים המרכזיים סביבם נעים חיי האדם.
בפסיכולוגיה המודרנית קיימת גישה מפורסמת (התיאוריה האדלריאנית) לפיה האדם כל ימיו חותר להרגיש את אותה תחושת שייכות חברתית.
גם לגישה זו ניתן למצוא הד בדבריהם המפורסמים של חז"ל אודות חוני המעגל, שלאחר שהוא התעורר מאותה שינה שארכה כשבעים שנה ולא הכירו אותו החכמים בבית המדרש, הוא ביקש למות. רבא מביא בהקשר זה את המשפט המפורסם: "או חברותא או מיתותא". (ראה תענית כג ע"א ע"ש.).
אנשים רבים מוכנים להשקיע מאונם וממרצם, שלא על מנת לקבל פרס, בשביל להרגיש שייכות חברתית לקהילה ולחברה.
תחושת השייכות יכולה גם להניע אנשים לתרום יותר ויותר. ראו כמה משקיעים הורים בילדיהם, או לדוגמה כמה משקיעים גבאים בבתי הכנסת שלהם.
לצערינו, בעלי תשובה רבים מתקשים למצוא את מקומם בחברה החרדית בגלל חסר באותה תחושת שייכות [וכאן המקום להעיר ולעורר, עד כמה אנו מחוייבים להאיר את דרכם, בהארת פנים ובמתן הרגשה שהם "שייכים"].
שייכות היא עוגן.
השייכות הזו באה לידי ביטוי גם בנוגע למקום ישובו ולארצו של האדם.
כל אדם שחוזר למחוזות ילדותו, מוצף ברגשי נוסטלגיה עמוקים. כל "אבן" מדברת אליו. כאן שיחקתי והשתובבתי, כאן למדתי, וכאן אמא הייתה קונה פיתות...
הרגשות הללו נובעות ממקום עמוק מאוד בנפש האדם. אותו מקום לשם מרגיש האדם שייך.
אנשים רבים גרים בשכונות ישנות ובתנאים גשמיים קשים מאוד, למרות שחלקם יכולים לעבור לדירה גדולה ומרווחת יותר וכדו' – עדיין הם במקומם יעמודו. המקום הוא חלק מהם ומנשמתם.
לא לחינם אמרו חכמים (סוטה מז ע"א): חן המקום על יושביו. [וראה עוד במאמרינו מפרשת שופטים מה שהרחבנו במאמר זה.]
כך שגם המקום הוא עוגן משמעותי בחיי האדם. וכאן נפתח לו הפתח להבין את עוצמתה של הגלות.
גלות היא ניתוק. עקירה. ניתוק ממקורות החיים של האדם.
האדם מתנתק מכל מה ששייך לו ומכל מה שהוא מחובר אליו, ממשפחתו, מעירו, ולעתים גם מארצו וממולדתו. וממילא שקול הצער כמעט כצער המוות (כלשון בעל החינוך הנ"ל).
אדם מת מתנתק לחלוטין מן העולם, אדם גולה מתנתק חלקית מן העולם. הוא אשר אמרנו – או חברותא או מיתותא.
כך באופן כללי, וכך גם בנוגע לגלות מצרים. למרות שהעם כולו היה יחד הם היו בגלות. הם היו מנותקים. מנותקים מארצם וממולדתם.
כשהעם לא נמצא על אדמתו, הוא מנותק מהמקום בו הוא נמצא. הוא לא מרגיש שייך ומחובר. הוא לא מרגיש חלק מהמקום, וממילא הוא גם לא מתחבר למעשיו – לעמלו. למי הוא עמל, ולמי הוא בונה – לעם זר?!
על אחת כמה וכמה אמורים הדברים בנוגע לארץ ישראל שהיא "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". (דברים יא, יב). כשהעם מתנתק מארץ עם השגחה עליונה כזו הוא לא מרגיש "שייך". חלק מרכזי ומשמעותי מה"חמצן" של העם מנותק.
ויש ב"גלות" זו חידוש מיוחד, שהלא רוב רובם של בני ישראל שהיו במצרים מעולם לא היו בארץ ישראל, רובם ככולם נולדו במצרים, ולמרות זאת הם נחשבו כגולים בגלל השייכות העמוקה שיש לעם ישראל לארץ ישראל, גם אם הם מעולם לא היו שם.
מתי החלה גלות מצרים?
במדרש בפרשה מופיע שכל עוד אחד מהאחים – בני יעקב - היה חי, לא השתעבדו המצרים בעם ישראל. (ראה מדרש רבה פ"א ח).
לאור הדברים תמהו המפרשים על דבריו המפורסמים של רש"י בתחילת פרשת ויחי:
למה פרשה זו סתומה?
לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם.
והלא זה עתה למדנו שהשעבוד לא החל כל עוד אחד האחים היה בחיים, מדוע אם כן כבר עם פטירתו של יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל?
ולאור הדברים דלעיל, הדבר מבואר.
אדם שתעה במדבר, בחום כבד וללא כיוון ברור, עלול להתייאש מהר מאוד. אלא אם כן יש לו מצפן שמורה לו את הכיוון והדרך.
ואילו אם המצפן אבד, אזי גם אם הוא עדיין חי – סופו כבר כאן. לא בפועל אבל בפוטנציה.
ללא המצפן אין לו סיכוי למצוא את הדרך. הוא כבר אבוד.
הגלות, כאמור מסמלת ניתוק ובלבול. להבדיל, יעקב אבינו היה ה"מצפן" של עם ישראל. כל עוד הוא היה חי היה מכוון ומורה דרך. עמוד אש האיר את המחנה.
עם הסתלקותו, אמנם לא החל השעבוד בפועל וכנ"ל, אך כלשונם של חז"ל - נסתמו עיניהם ולבם של ישראל.
העיניים והלב, אותם מצפנים אנושיים, הלכו לאיבוד. האור כבה. הגלות החלה. הניתוק החל.
הגלות והייסורים
וממילא מיושבת לה שאלתינו בצורה ברורה.
כאמור, בגלות יש צורת סבל שאין בייסורים. בניגוד לייסורים שיש בהם תהליך, סיבה וייעוד כלשהו – גלות היא מצב של אבדון. ניתוק ובלבול.
קראתי פעם את ההגדרה הבאה: יש אנשים סובלים ויש אנשים גולים. לאדם מיוסר יש 'קושיה' על חייו. ל'קושיה' כזו יש תירוץ, וגם אם התירוץ מגומגם, עדיין יש תירוץ.
אדם גולה, הוא אדם שעצם חייו הם 'קושיה' אחת גדולה.
זהו א"כ עומק הנבואה שנאמרה לאברהם אבינו - כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם.
הגירות והעבדות שניהם תפסו מקום באותה הנבואה. שתי צורות שונות של סבל שקיבלו ביטוי.
לא להתנתק
זכינו ובחסדי שמים נגאלנו ממצרים, וקיבלנו את התורה. קיבלנו עוגן.
עוגן שמעניק משמעות ותכלית לחיינו.
עוגן שמעניק תחושת שייכות לבורא עולם.
נאחז בה ונשקיע בה את כל מאודינו, כי היא חיינו ואורך ימינו.
שבת שלום!