תיק אלף, תיק אלפיים, תיק שלושת-אלפים, תיק ארבעת-אלפים... תיק שש-עשרה אלף.
מה רוצים מהם? בסך הכל הקטירו קטורת…
ניחשתם נכון, הדברים מכוונים כלפי "נדב ואביהו" שני בני אהרן, ביום בהיר אחד, יום הקמת המשכן, שני האמיצים הללו ניגשו אל הקודש פנימה והקטירו קטורת ("קטר" = קשר. בארמית) ונפשם נתקשרה בקב"ה ופרחה מן הגוף - "וימותו".
ביום כזה נשגב, ובמקום כזה קדוש, לאנשים כאלו מרוממים, ולחטוף כזה זבנג, אי אי אי זה כואב.
דמיינו לעצמכם: יש ילד קטן שמקבל סטירה בחצר האחורית של ביתו הפרטי, לעומת רב מכובד שחוטף סטירה על הלחי קבל עם ועדה בבית הכנסת.
עונש כזה חמור, בטח תשאלו למה ומדוע?
וכאן מגיעים ערימות של מפרשים ופותחים להם - לנדב ואביהו - את תיקי האלפים:
פירוש ראשון - הם הקטירו "קטורת זרה" (זה כתוב בתורה) .
פירוש שני - הם נכנסו שתויי יין למקדש (זה נלמד מכך שמיד לאחר מיתתם בפרשת שמיני, התורה מצוה לא להיכנס שתויי יין למקדש).
שלישי - חטאם הגדול שלא היו להם ילדים (זה נלמד מכך שהתורה טרחה לציין במותם "ובנים לא היו להם").
רביעי - חטאם היה שלא התחתנו (זה נלמד מפרשתנו בה מצווים על הכהן הגדול להיות נשוי "בבואו אל הקודש").
חמישי - נכנסו בלא בגדי כהונה מתאימים (גם זה מפרשתנו בה מצוה להכין בגדים מיוחדים לכהן הגדול ביום הכיפורים).
שישי - "הורו הלכה בפני רבם" (בכך שהקטירו בלא רשות).
שביעי - שמיני - תשיעי - תיק עשרת אלפים… ואתה הקורא הנבוך תוהה לעצמך, למה זה מגיע להם? בסך הכל מה? שני ילדי חמד, למה צריך להעליל עליהם כ"כ הרבה עלילות? הם לא "ראש ממשלת ישראל" והם לא "ביבי נתניהו"…
הרבי מליובאוויטש הולך ומבאר את המהלך באופן מיוחד כדרכו בקודש ולפי תורת החסידות:
חטא אחד חטאו בני אהרן, חטא קדוש חטא נשגב, וממנו מסתעפים כל שאר החטאים.
חטא בני אהרן היה שהם דבקו במתיקות נועם עריבות השכינה, עד שהגיעו לכלות הנפש…
כך מתפייט לו רבינו חיים בן עטר (ה"אור החיים הקדוש") לסיבת מיתת בני אהרן: "בקרבתם לפני ה', פירוש , שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים . . רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים: שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות, עד כלות נפשותם מהם. והבן".
בקבלה מכנים זאת "רצוא בלי שוב".
הלב פועם, "דפיקו דליבא" (בלשון הזוהר).
קצב פעימות החיים בנוי משני חלקים מרכזים, הדם נזרק מן הלב אל כל חלקי הגוף, זה החלק הראשון, ובשלב השני נאסף הדם בחזרה אל הלב.
[קצב פעימות הלב מתואם באופן יחסי עם קצב הנשימות של האדם. הענין בתמצית כך הוא: הקב"ה הטביע בגוף שיהיה זקוק לחמצן (כמו דלק למכונית), דם האדם (בדגש על הכדוריות האדומות) נושא בתוכו חמצן אל כל חלקי הגוף (תאים ורקמות), כאשר החמצן פעל את תפקידו הוא הופך להיות פסולת (כמו שהדלק הופך לפסולת ונפלט מהאגזוז).
הכדוריות של הדם לאחר שמשילות מתוכן את החמצן הטרי הן אוספות את פסולת החמצן של המחזור הקודם, והן נאספות בתחילה אל הלב משם למערכת הנשימה (הריאות ושות') שפולטת את הפסולת החוצה. וחוזר חלילה, הכדוריות האדומות נטענות בריאות חמצן טרי ונשלחות ע"י שריר הלב לכל הגוף (אם תרצו סימן: "אדם" = אויר + דם)]
כאשר הדם נזרק אל כל הגוף זהו סמל החיים, "יצר החיים". מתוך הדם בוקע החמצן שמחיה את הגוף וממנו נובע המרוצה ברגליים, הראייה בעיניים, החוש המוסיקלי באוזניים, הקיבה וקרקוריה, המוח בניתוחיו וכו' וכו'.
כאשר אנו מתרגמים זאת לקדושה, הדם מסמל את ה"דביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות" כלל חלקי ומערכות הנפש קמים לתחייה ואצים רצים אל הקב"ה עד כלות הנפש.
אך זהו רק השלב הראשון.
לאחרי המרוצה "רצוא" חייב להגיע ה"שוב".
הדם נאסף חזרה אל הלב, פולט פסולת, הולך לנוח (קרי: לעבור סינון בכליות, וטעינת חמצן חדש בריאות).
זה מעין הפסקה בין חיים לחיים.
בתרגום למישור הרוחני, יהודי לומד תורה ומתפלל, זהו בחינת "ואתם הדברים בה' אלקיכם - חיים". אך יש אשה וילדים, צריך לצאת לעבוד ולפרנס, זה ההפסקה בין חיים לחיים. בין שבת לשבת יש "ששת ימים תעבוד". בין שמיטה לשמיטה יש "שש שנים תזרע שדך". בין שחרית למנחה יש יום עבודה. בין שיעור לשיעור יש כוס קפה…
נדב ואביהו חפצו רק לנשום ולנשום עוד ועוד, הם לא רצו הפסקה בדביקות עם הקב"ה, הגוף מבחינתם היה מטרד הפסקה וחציצה בינם לבין השכינה, והם רצו לדבוק בשכינה "עד כלות הנפש" מן הגוף.
לכן הם הקטירו "קטורת... אשר לא ציוה ה' אותם", והרבי מדייק: משה לא אסר עליהם להקטיר, הם ידעו שיש מצוה להקטיר קטורת, אך אף אחד לא ציווה אותם, הם מעצמם התנדבו ו"רצו" (תרתי משמע: רצון וריצה) להקטיר. ובכך "הורו הלכה בפני רבם".
מכך נבין שזהו החטא בשתיית יין, סוד התורה. הם שתו "יינה של תורה" הם נהיו שכורים מלהט הדביקות בשכינה הקדושה.
מתוך עוצמת הדביקות בקדושה, לא חפצו נדב ואביהו להתחתן, אשה זה עול החיים (לפרנס, לתת יחס למשהו שהוא לא תורה וקדושה). כאותו תלמיד, "בן עזאי" שמו, שלא התחתן באומרו "חשקה נפשי בתורה".
מזה נבע גם חטאם שלא הולידו ילדים.
ומכאן נבע החטא שלא לבשו בגדים מתאימים, כאשר האדם רוצה לעלות גבוה אל על, אל הר האברסט, אל החלל החיצון, הוא חייב ללבוש מעטפת של חליפת חלל, היא מאכלסת בתוכה חמצן מספק שיתן לו הכוח להמשיך לחיות. ובניון דידן: יהודי שרוצה לדבוק בשכינה, צריך לראות מה כוחו, צריך לבחון את כמות המצוות שעשה ובהתאם לכך לצעוד בנתיבי הקדושה.
כאשר היהודי לא מצליח להעריך את עצמו נכונה, עליו לקיים מצות חכמים "עשה לך רב".
הם - נדב ואביהו - עפו אל השכינה בלי הוראת רב מורה ומדריך, עד שהגיעו אל כלות הנפש.
ומכאן הכותרת "החטא הקדוש".
הרבי מדגיש פרט חשוב נוסף:
עד לאותו רגע בו דבקו והתקרבו בני אהרן ופרחה נשמתם, לא היה איסור לדבוק בשכינה עד כלות הנפש - לפי זה נבין שנדב ואביהו היו צדיקים, חבוקים ודבוקים בשכינה.
בעקבות מיתת בני אהרן נוצרה ההוראה החדשה בפרשתנו "אחרי מות":
"ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (וברש"י) "שלא תמות כדרך שמת פלוני".
הקב"ה חפץ ביהודי שהוא נפש אלוקית בגוף חומרי, נשמה קדושה בגוף בריא, יהודי הלומד תורה רוחנית ומקיים מצוות בגשמיות.
בהצלחה לנו!
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com