בפרשת השבוע מתאר בלעם את עם ישראל במילים: “כָּרַע שָׁכַב בַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ” (במדבר כד, ט). לעומת זאת, בברכת יעקב ליהודה בפרשת ויחי נאמר: “כָּרַע רָבַץ בְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ” (בראשית מט, ט).
אבל מה ההבדל בין “אֲרִי” ל“אַרְיֵה”?
מבאר גאון ישראל, רבי שלמה הכהן מווילנא זצ”ל (ב’בנין שלמה’), הסבר מאיר עיניים:
בגמרא (חולין נט:) שאל קיסר את ר’ יהושע בן חנניה: אלוקיכם נמשל כאריה, מה גדול בזה? הרי גם גיבור יכול להכריע אריה.
השיב לו ר’ יהושע: הקב”ה לא נמשל לאריה רגיל, אלא ל“אריה דבי עילאי”, האריה של מעלה. ביקש הקיסר לראותו, אך ר’ יהושע הזהירו: אינך יכול לעמוד בזה. הקיסר התעקש,
בעי ר’ יהושע רחמי, ו“נעקר” האריה ממקומו. בעודו במרחק ארבע מאות פרסה, נהם פעם אחת וחומות רומי נפלו, כל הנשים ההרות הפילו את ולדותיהן. כשהתקרב למרחק שלוש מאות פרסה ונהם שנית — שיני כל הגברים נשרו, והמלך עצמו צנח מכיסאו. התחנן הקיסר: אנא, בקש רחמים שישוב האריה למקומו.
מכאן למד הגר”ש מווילנא שה‘אריה דבי עילאי’ הוא כוח על־טבעי שאין גיבור יכול לו. לכן בלעם, שביקש למעט בברכת ישראל, תיארם כ“ארי” — חזק, אך עדיין ניתן להכניעו בכוח גשמי. לעומתו יעקב, שביקש להרבות בברכת יהודה, אמר “כאַרְיֵה” — רמז לאריה של מעלה, שכוחו למעלה ממגבלות העולם.
המעשה בגוב האריות ובעל האור-החיים הקדוש
בשנה מסוימת, ביום ההילולא של האור החיים הקדוש זי”ע, נשא דברים הגאון הצדיק רבי נסים דיין. הוא חזר על ביאור הגר”ש מווילנא והוסיף חידוד: יהודה בן תימא בפרקי אבות (פ”ה מ”כ) מורה לנו: “הוי עז כנמר וגיבור כארי”. וגם בראש שולחן ערוך (או”ח סימן א) נאמר: “יתגבר כארי”. מדוע לא נאמר שנשאף להיות כ“אריה”, שהוא הרי במדרגה עליונה?
אלא שכוחות האדם בטבע אין ביכולתם לעמוד מול היצר הרע, שליחות של מלאך. רק בסייעתא דשמיא יש בידו לנצחו. לכן מבקשים מאיתנו להתגבר כ“ארי” , כלומר, במסגרת הכוחות הטבעיים. אך כשאדם משתדל בגבורת טבעו, זוכה הוא שיוסיפו לו מלמעלה כוחות על־טבעיים, כ“אַרְיֵה דבי עילאי”. וכך מתקיים בו הפסוק: “אַחֲרֵי ד' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג” (הושע יא, י) ונהנים משאגתו של האריה העליון שמאיימת גם על כוחות היצר.
והנה מפורסם המעשה באור החיים זי”ע שהכעיס את שליט סאלי במרוקו. כשראה הסולטן שהכעיסו, שמחו האריות עוד רגע יושלך אליהם.
האור החיים הובל לגוב האריות בעודם שואגים למרחקים, אך צעד בשלווה אל מותו. משהושלך לתוכם, האריות הפכו כחתולי בית, מכשכשים בזנבם. החיילים ההמומים ראו אותו יושב בנחת, פותח ספר תהלים ומזמר לה’. כששמע זאת הסולטן, נחפז למקום, נפל על ברכיו והתחנן למחילה. כוחו של “אַרְיֵה דבי עילאי” גבר גם שם האריות חשו שמולם ניצב כוח עליון מהם ונכנעו מיד.
כך גם מצאנו אצל דוד, שמכה ארי ודוב — כי דוד, משבט יהודה שנתברך ב“כָּרַע רָבַץ בְּאַרְיֵה”, כי הפך ארי לאריה.
0 תגובות