פרשת השבוע, פנחס אנו עוסקים במידתו של פנחס מידת ה'קנאות'. פינחס, שהרג את נשיא שבט שמעון ואת כזבי בת צור המדיינית, בעקבות מעשה שעשו ונהג עמהם בקנאות. כפי שאמרו חז"ל כי "בועל ארמית (=גויה) קנאים פוגעים בו". אך הלכה זו נאמרת תמיד בסמיכות לכלל ההלכתי "הלכה ואין מורין כן".
כלל זה מציין קביעות הלכתיות שנכונות אמנם, אך מסיבות שונות אין להורות אותן בפומבי או לכוון אליהן. לעיתים, אי ההוראה נובעת מחשש שההלכה המקלה תפורש בהרחבה מדי, או מנימוקים נוספים כמו הלכות הנראות תמוהות. כמו ההלכות שאין עושים בפני עם-הארץ ועוד.
בעניין הקנאות, המצב מורכב אף יותר: במפרשים ביארו כי בעניין הקנאות, ההלכה ו"אין מורין כן" ניכר במיוחד. זאת משום שאדם הקם ועושה מעשה קנאות, כוונתו נחשבת לשם שמיים.
אך אם אדם קודם מתייעץ, שואל ומפרסם את כוונתו לפני הפעולה, הרי שאין כוונתו לשם שמיים טהור. בעניין קנאות, כל מחשבת אישיות, "אפילו כחוט השערה, פוסלת את המעשה". זהו הבדל מהותי בין מעשה שנובע כולו ממסירות נפש לשם שמיים לבין מעשה שעלולה להתערב בו נגיעה אישית קלה ביותר.
מפורסם הסיפור עוד בימי "הפגנות השבת" בירושלים. כאשר אחד הילדים הזכיר את שמו של רבי עמרם בלוי זצ"ל כסמל לקנאות בכלל ולשמירת שבת בפרט, הסביר הרב מונק במתק לשונו את ההבחנה. הרב עמרם בלוי היה יוצא לרחוב בשבת, והיה אומר בשמחה: "ברוך השם! השבת אין מכוניות בכביש!" ופתאום, למראה מכונית נוסעת, הייתה מתפרצת זעקה של תדהמה וכאב: "שבת!! שבת!!".
אין להשוות זאת, אמר הרב מונק, לקנאי מהסוג החדש, שיוצא לרחוב ומהרהר בליבו: "השבת, עֶפֶעס, 'יבש'! אין אף מכונית באופק!" ופתאום, למראה מכונית, הוא מזדעק בהתרגשות סופסוף: "שבת!! שבת!!".
ההבדל בין השניים נעוץ בתשומת הלב הטהורה לשבת ולכבודה, מול ציפייה למעשה קנאות שמצביע על נגיעה אישית או רצון לפעולה.
0 תגובות