פרשת השבוע, מטות מסעי, חושפת בפנינו את חשיבותו הנאצלת של "הפה היהודי", עד כדי כך שהכתוב מעיד בנו: "כל היוצא מפיו יעשה". אך לצד גודל הכוח הטמון בו, טומנת הפרשה אזהרה חמורה בפסוק פחות מוכר.
הנה, החיד"א, בספרו 'לב דוד' (פי"ח), מביא בשם המקובלים בספר 'הגלגולים' (פל"ה) גילוי נורא: מי שמדבר לשון הרע, חלילה, עלול להתגלגל בגלגול נשמה של כלב נובח. רמז לכך מובא בפסוק "וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" (במדבר לב, מב), כאשר 'לָה' מהווה ראשי-תיבות ל'לשון הרע', והוא 'נבח'.
ה'זרע ברך' מוסיף ומבאר, מדוע דווקא בכלב? לכך ניתנו שני טעמים, הראשון: על פי הגמרא במסכת שבת (קנה:), מזונותיו של בעל לשון הרע מתמעטין, בדומה למזונות הכלב. השני: בשל עזות הפנים המאפיינת את הכלב, כמו שנאמר "מִי אָדוֹן לָנוּ" (תהילים יב, ה), וכידוע "וְהַכְּלָבִים עַזִי נֶפֶשׁ" (ישעי' נו, יא). ראוי לציין כי גם בתיבת 'לָה' בפסוק, המעוטרת בשני טעמים ('מרכא כפולה'), יש רמז לשני טעמים אלו המוליכים לגלגול המצער. השם ישמרנו ויצילנו מכל משמר.
חז"ל במסכת אבות (פ"א מי"ז) שאמר: "וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". שאלה מתבקשת היא, מדוע ייחס התנא את תועלת השתיקה לגוף דווקא, ולא לנפש הנעלה? מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, בשיעוריו בפני חברי 'תפארת בחורים', ביאר זאת על יסוד מעשה נודע המובא במדרש.
מסופר על רוכל שהכריז ברבים: "מאן בעי חיי?" – מי רוצה חיים?. כאשר ניגשו אליו אנשים סקרנים וביקשו את ה'מרשם' לסם החיים, הקריא בפניהם את פסוקי דוד המלך מתהילים (לד, יג-יד): "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב! נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה!". רבי ינאי התפעל מאוד מדברי הרוכל. העולם תמה על פליאתו של רבי ינאי, שהרי מדובר ביסודות פשוטים ומוכרים – 'זיל קדי בי רב הוא!' – שאין בהם חידוש לכאורה, ואף אין זו דרכו של רוכל להטיף מוסר.
אלא, פירש המגיד מדובנא זי"ע בביאורו העמוק: הרוכל היה ככל רוכל, מוכר סמים ורפואות שונות לכאבי גוף. כשם שרופא מייעץ לחולה בלחץ דם גבוה להישמר מהתרגשות, מקנאה, משנאה ומרדיפה אחר תאוות, אין כוונתו לתיקון הנפש או ליראת שמים, אלא לרפואת חוליי הגוף. באופן זה ממש, כשהכריז הרוכל "מאן בעי למזבן סם חיים", לא כיוון לחיי העולם הבא או לקירוב לבבות לשמים. כוונתו הייתה לחיים ארוכים ולשלום בעולם הזה, וכי רק באמצעות שמירת הפה והלשון, אימון הלב לטוב ועין טובה, והתרחקות מקנאה ותאווה – רק אז יועילו סמי הרפואה, שכן מידות טובות אלו תורמות באופן ישיר לבריאות הגוף.
זהו החידוש הנפלא שריגש את רבי ינאי. טרם דברי הרוכל, סבר רבי ינאי כי דברי דוד המלך על חיים ארוכים נושאים משמעות רוחנית עליונה – עולם הבא וחיים נצחיים. אך הרוכל, בתמימותו, גילה לו את הפן הגשמי והפיזי של הדברים: שמירת הלשון ומידות טובות הן תרופה פיזית פשוטו כמשמעו!. על כן, הבין התנא באומרו: "וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". מעבר לכל התועלות הנפשיות והרוחניות העצומות הטמונות בשתיקה, יש בה גם רפואה נפלאה וחיונית לחוליי הגוף עצמו.
0 תגובות