בפרשת השבוע, עקב, אנו קוראים את דברי הכתוב: "כל המצוה אשר אנוכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיו ורביתם וגו'".
וברש"י: "כל המצוה" כפשוטו. ומדרש אגדה (תנחומא ו'): אם התחלת במצוה , גמור אותה, שכן אינה נקראת מצוה אלא על שם גומרה. שנאמר (יהושע כד, לב): "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם". משה לבדו טיפל בהעלאתן, אך לא הספיק לגמרה; ישראל גמרוה – ולכן נקראת על שמם, ע"כ.
מאמר שגור הוא בפי העולם אותו אנו רגילים לשמוע: "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". מקורו טהור בדברי הרמ"א בשולחן ערוך, הלכות ראש השנה (סי' תקפה סעיף ד), שם הוא כותב על התוקע תקיעות דמיושב: "ראוי שאותו התוקע יתקע גם כן על סדר הברכות, כי המתחיל במצוה אומרים לו גמור", ע"כ.
מקורו של הרמ"א הוא מדברי בעל ה"ארחות חיים" לרבנו אהרן הכהן מלוניל (הלכות תקיעת שופר סי' טז).
אולם יסודו מהירושלמי בכמה מקומות (מגילה פ"ב ה"ו, ר"ה פ"א ה"ח, פסחים פ"י ה"ה), כפי שהובאו בתוס' מסכת חולין (כט. ד"ה ומירק), שם כתוב: "מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק". הכוונה לשון גמר, וכמו שכתבו התוס' שם.
והוא דבר פלא איך שהוקבע בכל המקומות ביטוי זה, "אומרים לו גמור", ואפילו גדולי הפוסקים בספריהם משתמשים בלשון זו. ואיך שיהיה, יסוד זה הוקבע כדין גמור וכהלכה פסוקה. עד ש"מגן אברהם" (סי' תקפא סק"ז) פוסק: שליח ציבור שהתפלל סליחות מתפלל גם את שאר תפילות היום לפני העמוד, ודוחה אף חיובים אחרים כמו אבל רח"ל ומוהל או מי שיש לו יארצייט, מטעם זה, דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור.
כאן המקום לציין את דברי הגאון רבי מאיר אריק ז"ל, שכתב בביאור לשון זה שבחרו חכמינו: "אומרים לו גמור", כלומר, אחרים אומרים לו גמור מעודדים וממריצים אותו, ולא כי האדם מעצמו יתחיל ויסיים את המצווה.
0 תגובות