בפסוקי פרשת כי-תצא אנו מוצאים מצווה חריפה, המעידה על חשיבותן העצומה של מידות ביהדות: איסור מוחלט על כינונם של יחסים דיפלומטיים מכל סוג שהוא בין ישראל לשתיים משכנותיה, עמון ומואב.
התורה קובעת במפורש: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" (דברים כג, ד). איסור זה היה כה חמור, עד שאפילו דוד המלך, שהיה נצר לרות המואבייה, נתקל בקשיים עקב האיסור, ונדרש חידוש הלכתי כי האיסור חל על 'עַמוֹנִי' ולא עמונית, 'מוֹאָבִי' ולא מואבית.
אודות האיסור של עמון ומואב, הרמב"ן מציין כי לוט, אבי עמון ומואב, ניצל פעמיים בזכות אברהם אבינו, בפעם הראשונה: במלחמת המלכים, כאשר אברהם רדף אחרי המלכים והציל את לוט משבי. ובפעם השנייה: בהפיכת סדום ועמורה, כאשר ה' זכר את אברהם ושלח את לוט מתוך ההפיכה.
לאור חסדים כה גדולים, היינו מצפים מנכדי לוט, עמון ומואב, שיקדמו את נכדי אברהם, בני ישראל, בלחם ובמים כאות תודה כשיעברו בגבולם. אולם, הם לא רק שלא עשו כן, אלא גם שכרו את בלעם לקללם. הרמב"ן מסכם כי "הכתוב הרחיק את שני האחים האלה (עמון ומואב) שהיו גמולי חסד מאברהם... והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה.
בעל "ספר החינוך" (מצווה תקסא) מרחיב בנושא, ומסביר כי התורה הודיעה לנו בכך על גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מידת הנבלה והכילות. הוא אף משווה את מעשי עמון ומואב למצרים, ומדגיש את ההבדל המהותי: מצרים, על אף ששיעבדו את ישראל וביצעו עבירות רבות, שימשו גם כאכסניה לעם ישראל. עמון ומואב, לעומת זאת, הפגינו "נורמה של אנטי-חסד". לא הייתה זו נפילה בחטא חד פעמית, אלא "אורח חיים ונבלה אחת גדולה תמידית ונמשכת".
"החינוך" מסיים בהסבר חריף: "יפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה". מעשה הנבלה המכוערת, הנעשה בהסכמה ובחוסר בושה מול עמים רבים, מעיד על "רוע מזגו ותכלית פחיתותו", ומראה שאין בו תקנה. אדם כזה, על פי "החינוך", "איננו ראוי להתערב בעם הקודש המבורך".
0 תגובות