פרשת משפטים, הבאה מיד לאחר השבת שבה קראנו את עשרת הדיברות, עוסקת בדינים שבין אדם לחברו: דיני עבדים, ממונות ונזיקין. רבים ממפרשי התורה תוהים – מדוע דווקא לאחר המעמד הנשגב של מתן תורה, בוחרת התורה לעסוק בדינים הנראים לכאורה קשים ופחות “רוחניים”?
אך כאן טמון מסר עמוק וברור. ראשית, התורה מבקשת לצמצם את מושג העבדות בעולם. היא מלמדת אותנו שיהודי לעולם אינו יכול להיות עבד באמת. הגוף אולי ניתן לשעבוד – אך הרוח, הנשמה והזהות הפנימית לעולם אינן נשברות ואינן נשבות.
שנית, בכך שדווקא דיני העבדות מופיעים מיד לאחר עשרת הדיברות, התורה מדגישה את ערך החמלה האנושית. דווקא עם ישראל, שזה לא מכבר היה עם של עבדים במצרים, יודע היטב עד כמה משפיל וכואב להיות עבד – ועד כמה יקרה היא החירות. יציאת מצרים לא הייתה מטרה בפני עצמה. החירות לא נועדה רק להשתחרר מכבלים פיזיים, אלא כדי להגיע להר סיני, לקבל את התורה ולהפוך לעם קדוש. לכן אמרו חז״ל: "אֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה.”
התורה דורשת מאיתנו סנכרון אמיתי בין היותנו בני חורין לבין אורח חיינו: חירות משעבודים חיצוניים, מהתמכרויות ומהכבלים של העולם המודרני – ובעיקר חירות שמביאה ליחס אנושי של רחמים, חסד ורגישות לזולת.
רק מי שטעם עבדות, יודע להעריך חירות אמיתית. וזו תמצית פרשת משפטים:
חוק, מוסר וחמלה – כבסיס לחברה חופשית באמת. כאשר יש אמון – יש צמיחה. וכשיש צמיחה – המנהיג, העם והמערכת כולה מתחזקים יחד.
0 תגובות