בלב רשימת המצוות והחוקים בפרשת משפטים, מסתתר פסוק אחד שצריך לעצב את תפיסת עולמנו המוסרית: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".
הסיטואציה ברורה: אדם שאתה נמצא איתו בסכסוך עמוק, אולי אפילו יריבות מרה, נקלע לצרה. החמור שלו - מקור פרנסתו - קורס תחת הנטל. האינסטינקט האנושי הראשוני שלנו, זה שנובע מהאגו הפגוע, לוחש לנו: "מגיע לו". אנחנו נוטים לראות בסבלו של האויב סוג של "צדק פואטי". אבל התורה עוצרת אותנו בשאלה נוקבת: "וחדלת מעזוב לו?" האמנם תעמוד מנגד? והתשובה מופיעה כציווי חד משמעי: "עזוב תעזוב עמו".
כלי שחמט בלוח של סכסוך: כשהסביבה משלמת את המחיר
הרב יונתן זקס זצ"ל, צולל לעומק המצווה הזו ומניח שני יסודות מוסריים: הראשון, צער בעלי חיים. התורה מזכירה לנו שהחמור אינו אשם. הסבל שלו הוא אובייקטיבי, והוא אינו מתבטל מפני הטינה שיש לנו בלב.
אבל אם נסתכל על זה קצת יותר לעומק, יתכן שהחמור הוא רק משל לכל מה שסובב אותנו. לעתים, בתוך להט המריבה בין שני אנשים, אנחנו הופכים את כל העולם סביבנו לכלים בלוח השחמט של הסכסוך.
חשבו על ילדים בזמן גירושים של הורים; ההורים שקועים במלחמה, והילדים הם ה"חמור" שרובץ תחת המשא, כואבים וסובלים מבלי שאיש יבחין בהם. חשבו על בעל שנקלע לקו האש כשהכלה רבה עם חמותה. הוא הופך לשבוי בתוך סכסוך שלא שלו. אנחנו נוטים לשכוח שבמלחמות שלנו יש "נפגעים חפים מפשע" - הסביבה הקרובה, השותפים, המשפחה. המצווה הזו קוראת לנו להפריד: אל תיתן לשנאה שלך לעוור אותך מלראות את מי שסובל בגללה.
ברית האחווה: כשהמחיצות נופלות
הנדבך השני שהרב זקס מדגיש הוא המעבר מ"שונא" ל"אדם". המצווה "עזוב תעזוב עמו" מלמדת אותנו שבשעת מצוקה, כל המחלוקות צריכות להתגמד. ברגע של קושי אמיתי, המסכות נושרות.
ראינו את זה בצורה המוחשית והכואבת ביותר במלחמת "שמחת תורה". הגענו לרגע הזה אחרי שנה של פילוג קורע, שסעים עמוקים ומחיצות שנראו בלתי עבירות בתוך עם ישראל. אבל אז, כשהגיעה המצוקה הנוראה, המחיצות פשוט קרסו. פתאום לא שינה מי הצביע למי או מה דעתך על הרפורמה; כשראינו את "חמור אחינו" רובץ תחת משאו, הלב היהודי נפתח. האחווה האנושית והיהודית התגלתה כחזקה מכל ויכוח. המצוקה הזכירה לנו שיש דבר עמוק יותר שמחבר בינינו.
המלחמה הפנימית: לפרוק את המשא שבלב
יש כאן גם רובד פסיכולוגי עמוק, והמילה "עמו" היא המפתח. אתה לא רק פורק את המשא מהחמור, אתה פורק את המשא מהלב של עצמך. הפעולה הפיזית המשותפת, ההזעה יחד מתחת למשא הכבד, היא הדרך היחידה להמיס את חומות האיבה. התורה מלמדת אותנו שהדרך לשנות את הרגש היא דרך המעשה. אל תחכה שהשנאה תעבור כדי לעזור; תעזור - והשנאה תעבור. כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
אז בפעם הבאה שבה תראו מישהו שקשה לכם איתו נמצא בקושי, תזכרו: זה הרגע שבו אתם נבחנים. האם אתם נותנים לשנאה לנהל אתכם, או שאתם בוחרים להתעלות מעליה? התשובה של התורה ברורה: "עזוב תעזוב עמו" - יחד, מתוך הקושי, נבנית הקומה הבאה של האנושיות שלנו.
0 תגובות