"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקיךָ".
(מיכה ו , ח)
רמזו לנו רבותינו במקומות רבים אודות ה"שיטה" המוצלחת ביותר להישאר מחוברים לש"ית בכל עת, ולהשגת תכלית הטוב. והשיטה היא - צניעות.
גם ענוותנות, שהיא הצנעת הגאווה, אבל לא רק. באופן מפתיע אולי, הצניעות נזכרת אך פעמיים בתנ"ך ותו לאו.
המובאה לעיל הינה מראה המקום הראשון למושג זה.
וכך מתבאר שם העניין:
כדי להתחבר ל"טוב" צריך ראשית לדעת "מהו".
נראה לי שהיום כבר כולנו מבינים שלדעת מהו "טוב" - זה לא עניין פשוט.
שאל זרמים שונים ותקבל תשובות דומות, אך גם שונות.
תורתנו מביעה את האמת מקצה הזמן עד קצה הזמן, ואותה אמת שלעולם עומדת - נאמרת כאן בפשטות ובתמצות:
"הגיד לך אדם, מה טוב"..
ודע, כי מה שהוא "טוב"..
הוא-הוא מה שהקב"ה דורש ממך.
ומהו זה? מה השם דורש מאיתנו?
בתמצית של תמצית, שלושה דברים במצטבר:
עשות משפט - בירור האמת ועשיית הצדק
אבל גם:
אהבת החסד – שבעשיית הצדק, לעיתים עלינו לערב "דין" (גבול/גדר נוקשים) אעפ"כ ברגשותיך, תן העדפה לחסד. אהוב את החסד. שפוט לקולא ולא לחומרא, שכך הקב"ה נוהג עימנו ורצונו-דרישתו שנפעל כך גם אנחנו (ודרך אגב, חוקיות החיבור בין האלוקי לאנושי קובעת, שאת אותה מידה שתנקוט עם הזולת הקב"ה ינקוט איתך. כך שמעבר לזה שלהיות איש חסד, זה הדבר הנעים יותר לזולת ולעצמך.. זו גם ההתנהלות הבריאה יותר עבורך - תרתי משמע).
להשיג את האמת
ולבסוף, את כל אלו איך תעשה? בהליכה צנועה.
והצנע לכת עם אלוקיך – תהיתי מה הכוונה במילים "הצנע לכת"?
ראשית תהיתי למה לשון "לכת" דווקא? מדוע לא להסתפק ב"והצנע עם אלוקיך"?
אלא שאח"כ תהיתי בעצם מדוע באה המילה "הצנע"? מדוע לא בפשטות "ולכת עם אלוקיך"?
נענה ראשונה-ראשונה ואחרונה אחרונה. מה מזכיר לכם "לכת"? לי מייד קפץ לראש ה"לך-לך" של אברהם אבינו. הסיפור אודות המסע-תהליך הראשון למודעות יהודית ולהבנת האמת האלוקית. שנייה ביקרה במחשבתי הליכת ישראל אחרי אלוקיו במדבר.. "לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" אלא ששם דובר על "לכת אחרי" ואילו בפסוק שלנו על "לכת עם". מה ההבדל? טרם עניתי לי על עניין זה והנה נעמדה מול עיני במלוא תפארתה ויראתה המילה "הלכה". רומזת לי את הכיוון לפתרון.
תפקיד ההלכה הוא להוליך אותנו. להוליך אותנו במה? בדרכי החיים? בהתנהלות עם הזולת? גם. אבל לא רק. ההלכה עשויה להוליך אותנו, אם נעמיק בה, לאורך תהליך הגילוי וההשגה של האמת האלוקית אודות המציאות האנושית ואודות עצמה. ההלכה איננה "עניין נפרד", חיצוני. כי אם חלק מעניין כולל, שהוא גילוי אישי ופנימי, מצד כל אחד ואחת של האמת, כפי שנמסרה לנו מאת אלוקים, באמצעות התורה עצמה, נביאינו וחכמינו ז"ל.
עכשיו התמונה התחילה להתבהר לי.. הסוד הגדול מצוי בחיבור.
כמה לא מפתיע בעצם - נראה שאצלנו תמיד מגלים בסוף שהסוד הוא בחיבור :)
שילוב המילים "הצנע לכת", מספר לנו משהו אודות "אופן קיום ההלכה" (=הליכה) הרצוי.
כל אדם מאמין חווה על בשרו את האמת שהאמונה והדרך האמונית - יכולים להיות דבר חיצוני, הנחיות שאנו עוקבים אחריהן. לשון "לכת אחרי". אך גם, שהאמונה והדרך האמונית הינה תהליך.
דבר שמתפתח וגדל איתנו. בפנים. תהליך פנימי. "לכת עם". לא כולנו זוכים לכך שהתהליך הפנימי שלנו יהיה מתואם להליכה החיצונית. אבל כולנו יכולים לזכות לכך. איך? בזכות הצניעות.
עבודה פנימית
בצירוף המילים "הצנע לכת" רומזים לנו שה"לכת" שלנו,
התהליך שלנו, מטיבו – הינו מוצנע, היינו נסתר.
עניין פנימי שאיננו ניבט לבחוץ. זו האמת כשלעצמה.
התהליך האמוני הוא עניין פנימי שאף אחד פרט אלינו ואלוקינו איננו עד לו.
ובאים ללמדנו, שעל מנת להיות "עם אלוקיך" עליך להותיר זאת כך.
הרי כולנו יודעים שרק אנחנו, כל איש ואישה לעצמנו, יודעים מה יש בליבנו ובמחשבותינו
אנחנו ... והוא, כמובן. ישתבח שמו.. אז אל תנסו להחצין את זה!! אל תנסו "לשדר" החוצה
בכל דרך שהיא, את ההליכה הפרטית הזו שלכם, הצניעו לכת... כך תישארו "עם אלוקיך".
חוכמה ענקית יש במילים אלו. ענקית. בטוח שאתם מבינים לאן אני חותרת..
כאשר אנחנו "משדרים החוצה" בין אם בדיבור, או במעשה או בלבוש -
אנחנו לוקחים את מערכת היחסים הפרטית והאינטימית שלנו עם הקב"ה ומניחים אותה בפרהסיה, לעיני כולם – ומפקירים אותה, להבעת דעות של אחרים על התהליך שלנו, לשיפוט חיצוני – שעשוי לשבח אותנו או להיפך.. וזה כלל לא משנה מה תחרוץ דעת הקהל, כי כך או כך אנו עלולים להיות מושפעים. וזו תהיה, באופן בלתי נמנע, השפעה ז-ר-ה.
שמיהו "זר"? מי שאינו אתה. מי שחיצוני לך.
מערכת היחסים של אדם ובוראו הינה פנימית מטיבה,
ועל מנת להיות "מיטיבה" היא חייבת להישאר כזו.
רק ככה משיגים את ה- "טוב".
ולכן "הצנע לכת עם אלוקיך".
בואו נעשה ניסוי מחשבתי קטן: נניח שהיו אוסרים על "אחידות" חיצונית..
נניח שכולם היו מתלבשים איך שהם רוצים – לא היה קוד לבוש שמשייך אנשים לזרם הלכתי/מחשבתי מסויים? במילים אחרות: דמיינו שלא היינו יכולים לדעת על אדם, לפי מראהו החיצוני מהי דרך הליכתו עם אלוקיו. על מנת להדגיש כוונתי, דמיינו לרגע (זה רק בדמיון ורק לרגע – ניסוי מחשבתי בלבד, לא להיבהל)
דמיינו שאין אפילו כיפות, זקנים ופאות.. כלומר אין שום דרך להחצין, לבטא במראה חיצוני את מה שאנו חווים בפנימיותינו ואת מידת קרבתנו ודבקותנו בש"ית? באיזה עולם היינו חיים?
נראה לי, שלעולם כזה מבקשים מאיתנו לכוון. לא של אחידות הלבוש, אלא של עבודה אישית פנימית, שאין מתערב בה. לכוון לכבוד הטבעי שהיינו רוכשים האחד לשני, מעצם הבנתנו שאין לנו דרך לדעת באמת מהי דרכו של הזולת עם אלוקיו, כי כל מה שאנו רואים הוא חיצוני בלבד. לבוש ומנהג. האמת נסתרת בפנים.. ומכאן תבוא לנו גם הצניעות שהיא בבחינת "ענווה"... אנחנו לא אלוקים, איננו רואים ללבב, לכן אל תתנשאו באמונתכם שהליכותיכם עם אלוקים נעלות יותר משל הזולת. הצניעו לכת.