במוחו של פסל פריזאי מפורסם נצנץ ביום מן הימים רעיון, ליצור פסל בדמות סוס אבירי ולהציב אותו באחד מן הרחובות המרכזיים בפאריז בכדי שהעוברים והשבים יוכלו לשזוף עיניהם ביצירתו ולהתמוגג ממנה.
הפסל הנ"ל הקדיש שבועות ארוכים למלאכת הפיסול, את כל כישוריו, מרצו ותבונתו רתם לצורך כך. באופן לא כל כך מובן פרץ של השראה עליונה הציף את הפסל וידיו פעלו כמעט מאליהן.
עם גמר המלאכה בחן הפסל את יצירתו ונשמתו כמעט ונעתקה – הוא מעולם לא העלה על דעתו שתתכן יצירה מלאכותית מעשי ידי אדם שאין להבדיל בינה לבין המציאות!
עם הצבת הסוס האבירי ברחוב הסואן ביותר בפאריז התמקם מיודענו הפסל בקרן זווית ובחן את פרצופיהם של העוברים והשבים בעוברם בקרבת הסוס. לאכזבתו אף לא אחד מן העוברים והשבים התעכב על יצירתו, עם הזמן החל הפסל לעכל את העובדה כי אין המדובר במקריות מצערת אלא בהתנהגות הטעונה הסבר.
במר לבו הזעיק הפסל את אחד ממכריו שנודע בפיקחותו ובקול בוכים בקש ממנו לחשוב על הסבר למהלומה שניחתה עליו.
המכר נעץ מבטו בעוברים והשבים המגיבים באדישות מוחלטת למראה יצירת האמנות שכמוה עוד לא ראה העולם, ובמהרה תפס שהבעיה נעוצה בעובדה שהסוס האבירי מושלם מדי, העוברים והשבים בטוחים שמדובר בסוס אמיתי ועל כן עוברים על פניו ביעף!
כיוון שכך הציע לפסל לחתוך את הסוס לשני חלקים ולהציבם לראווה תוך שמירה על מרחק של כ 5 ס"מ ביניהם, כך לכולם יהיה ברור שמדובר במעשה ידי אדם. ואכן, עם פיצול הסוס לשני חלקים, כל העוברים והשבים נעצרו מולו ולא ידעו את נפשם מרוב התפעלות ותדהמה.
רוב בני האדם, בכדי להבחין בכוחו ובשליטתו של הקב"ה על העולם זקוקים לכך שהקב"ה יבקע את הים לשניים, שהרי לדעתם בקיומו של הים עצמו אין כל רבותא. יש המתחייבים להתחיל לשמור תורה ומצוות באם הקב"ה יואיל בטובו לשדד לעיניהם את מערכות הטבע, לפחות כפי שעשה ליוצאי מצרים. העולם עצמו מובן מאליו בעיניהם, החוקיות המופלאה והמדוקדקת עד חודה של שערה על פיה מתנהל העולם אין בה כדי לרגש אותם, משום מה.
ניתן לקבוע בבהירות שמי שלא חינך את עצמו להשתמש ללא הרף בשכלו ולהתבונן בעולם בצורה מודעת, לעמול עמל אין קץ בכדי שנפלאות הבריאה והמתרחש עלי אדמות ירגשו אותו ויביאו אותו לאהבת ה' וליראת ה' - להבדיל מילד בן 4 שתופס הכל כמובן מאליו - שום נס שבעולם לא ישנה את נקודת המבט האינפנטילית שלו על העולם ועל אחת כמה וכמה שלא יוביל לטלטלה נפשית משמעותית, אמיתית וברת קיימא.
נסי יציאת מצרים נתפסים בחסידות כ"אתערותא דלעילא", כלומר השפעה מלמעלה, "מתנה" עליה לא עמל עם ישראל וכל כולה חסד. אין תימה איפה שזמן לא רב לאחר ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל..." (רש"י-שמות טו' ב') עם ישראל מידרדר בצורה נוראה למעשה חטא העגל.
איך אפשר להבין זאת? בפשטות, אין במתנה כדי לחרוט חריטה אמיתית בנפש ולכן השפחה חוזרת למהותה ולמדרגתה האמיתית לאחר קריעת הים, שינוי אמיתי ובר קיימא באדם יתכן רק לאחר עמל!
לעיתים הקב"ה "מאיר" הארות של חסד לאדם - כל מי שהתקרב ליהדות יודע לספר על רגשות מרוממים ונעלים שהציפו אותו בכל תפילה שגרתית, בכל נטילת ידיים, בכל לימוד שורת גמרא - אולם הארות אלו לבסוף פורחות להן ונעלמות וכל שנותר מהן הוא הזכרון, שהרי עיקר תכלית בריאת האדם אינו קבלת מתנות מלמעלה "אתערותא דלעילא", אלא עמלו ועבודתו כאן למטה "אתערותא דלתתא".
לעיתים, עם העלמות ההארות מחליטים להיעלם יחד איתן גם בעלי ה"הארות" כיוון שכוחם לא עומד להם אל מול עמל הנמלים היום יומי הנעדר את גיצי הלהט, ההילה ו"הזיקוקים" שקבלו במתנה ולפתע נלקחו מהם.
אמנם מלהיב, מרגש ועוצמתי יותר להיות מונע ע"י אתערותא דלעילא – חוויות של רוממות, התרגשות והנאה עצומה בעבודת ה', אולם יש להיזהר שלא לשכנע את עצמנו ש"הארות" אלו מעידות על מצבנו האמיתי שאם לא כן הנפילה עלולה להוביל חלילה להתרסקות.
עלינו להבין שאותן החוויות מהוות תזכורת על המדרגות שעלינו לעמול בכדי להגיע אליהן, תינוק בתחילה נישא בידיים אולם צריך להגיע הרגע בו התינוק יתחיל להתאמץ, יפול ויקום יפול ויקום, עד שיחל ללכת בכוחות עצמו – "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמין, 'לא יגעתי ומצאתי' - אל תאמין, 'יגעתי ומצאתי' – תאמין" (מגילה ו:)