הם נשבעו שלא תהיה תקיפה – ואז זה קרה: המומחים שהיו בטוחים בעצמם ושגו

"כנראה לא תהיה תקיפה באיראן". ואף הוסיף בציניות שישנה סיבה רבה לדאגה כש"ההחלטה בידי מושב ליצים, ביבי שלא מתפקד, כץ שלא מבין וממשלת עבריינים משתמטים".

פחות מ־12 שעות אחר כך – מטוסי חיל האוויר הישראלי תקפו באיראן, במה שמסתמן כפעולה הצבאית הרחבה ביותר ואף בס"ד המוצלחת ביותר שנעשתה למול האיום האיראני מאז ומעולם.

פדיחה פומבית: כותרות שמזדקנות רע

מעלה חיוך: התיעודים המשעשעים והביזארים בשולי התקיפה הדרמטית באיראן | צפו

יוסי נכטיגל|13.06.25

רמז מקדים? הפסוק שבחר נתניהו בחידון התנ"ך לפני כחודש

נחמן שטרנהרץ|13.06.25

זמן קצר לפני התקיפה, האתר Ynet פרסם כותרת מרכזית:

"בצל 'הכנות' לתקיפה באיראן: משבר אמון חמור בין נתניהו לבכירים בצמרת הביטחונית" בטקסט נטען כי רבים מעריכים שאין תקיפה ממשית על הפרק, ושהדרג הצבאי "לא מאמין למילה של נתניהו". בדיעבד, מתברר שהצמרת דווקא ידעה – אבל הציבור קיבל תדרוך שונה לחלוטין.

ומה כתבו העיתונאים?

גם בטוויטר לא חסר ביטחון עצמי. העיתונאי בר שם־אור צייץ ב־11 ביוני:

"אין חיזבאללה, סוריה נפלה, חמאס בקרשים. יש רק איום חות'י שאפשר לטפל בו… מצד שני יש חתונה מלכותית שבוע הבא ואין מצב שרעייתי תאשר דבר כזה".

בדבריו כיוון לכך שלמרות הזדמנות הפז, נתניהו לא יבחר לפעול באיראן שכן לא יקבל על כך אישור מרעייתו שרה לפי שהדבר יכול לפגוע בחתונת בנם אבנר שנקבעה לשבוע הבא. דבריו זכו לתהודה, עד שהפכו לכרזה על חוסר האחריות המקצועית של פרשנים בטוחים מדי בעצמם. שעות אחר כך – דווקא "דבר כזה" קרה, שרה אישרה למרות הכל.

הקונצנזוס שטעה

צריך לומר ביושר: לוין, שם־אור ו-Ynet לא היו לבד. גם כלי תקשורת זרים, כמו The Guardian, פרסמו הערכות לפיהן אין לישראל די יכולת לפעול בלי תמיכה אמריקאית, וש"תקיפה עצמאית אינה על הפרק" (הניסוח בכתבה היה "Israel’s renewed threats… follow a long-standing pattern. A solo Israeli attack would be strategically insufficient").

הטעות הזו והביטחון המופרז בדברים שלא בהכרח נכונים לא פסחו גם על מנהיגי מדינות. שר החוץ האיטלקי אנטוניו טאג'אני הצהיר גם הוא ב־12 ביוני: "אין שום סימן למתקפה ישראלית על איראן".

יתכן שרבים מהמצודדים בכך שדבר לא יתרחש ניזונו מאמירות עמומות של מנהיגים שונים. הנשיא טראמפ עצמו, בהתבטאות פומבית לכתבים בבית הלבן (שיתכן והיתה מכוונת ושימשהכמסיח דעת), צינן את ההתלהבות:

"האם ישראל יכולה לתקוף? אולי. אבל אני לא חושב שזה הכיוון. אנחנו מחפשים פתרונות אחרים." (Reuters, 12.6.2025)

מה גרם לכולם להחטיא?

יש מי שיאמר: נתניהו הטעה במכוון. אחרים יטענו: הפרשנים שכחו שביטחון לאומי לא מתנהל בציוצים, אלא בחדרים סגורים.

ייתכן גם שהתקשורת הסתמכה על דפוסי עבר, שבהם איום גרעיני לא מומש למתקפה בפועל – והניחה שכך יהיה גם הפעם.

אלא שהפעם קרה ההפך: האיומים לא היו מסך עשן, אלא אמירות איתנות שסימנו תקיפה אמיתית.

האחריות של הפרשנים

הביקורת הציבורית, שהגיעה במהירות, לא איחרה. ברשתות הופצו הקריאות: "אנחנו משלמים לעיתונאי הזה מכספי המסים שלנו", נכתב באחת התגובות. בתגובה אחרת לדבריו של לוין נכתב בציניות התואמת את רוח הציוץ המקורי "מת על הראייה ארוכת הטווח שלך".

וכך, מה שנכתב כביטחון – הפך לראיה מביכה לחוסר חיבור למתרחש באמת.

כשאמון מתנפץ

הפער בין מה שנאמר לציבור – ומה שבוצע בפועל – מעורר שאלות עמוקות. לא רק כלפי הפרשנים, אלא כלפי התקשורת, צה"ל, והממשלה.

האם היתה זו מדיניות הטעיה מחושבת? האם הדרגים האמינו באמת ש"זה לא יקרה"? או שכולנו היינו עדים לפער שבין דעת קהל – לבין מהלכים ביטחוניים אמיתיים?

מה שבטוח: בפעם הבאה שיכתבו "לא תהיה תקיפה" – נזכור את יוני 2025 ואולי נאמץ לעצמנו קצת יותר ענווה ואמונה בבורא ביחס לעתיד הלא נודע.