לא רציתי שזה יגמר כך...
ואני סבורה שאין מישהו בעם הזה שלא חש את אותה החמצה בדיוק כמוני.
ואני דווקא לא מתכוונת ללוחמה בעזה באופן ספציפי, אם כי בהחלט כולנו ייחלנו לרגע בו ציר הרשע העזתי על כל מחבליו דורשי דמינו ודם ילדינו – יהפוך כבר לעיי חרבות.
אני גם לא מצטערת בכלל על כל החיילים שהמתינו דרוכים לכניסה רגלית, והתאכזבו מרות. לטעמי, הייתה בכניסה כזאת סיכון מיותר של חיילים שעוד לא התחילו את החיים.
ואם כי לא חפצתי ב "הפסקת אש", ואין לי ספק שחיילינו ראויים לכל ציון כבוד על הלוחמה הכירורגית, ההומנית והמכבדת צלם אנוש- למרות שאולי קורט ממנו נמצא בשכונות עזה, גם לא על זה אכזבתי.
לא, גם לא על כך שזה הסתיים בפיגוע, וגם לא על ה"כניעה" של ממשלת ישראל והרגשת חמאס כי ידם על העליונה. הזחוחים הארורים הללו- לובשי מדי חמאס, אשר מגנים על עצמם במגינים אנושיים בדמות נשותיהם וילדיהם לא יזכו לעולם להבין אי פעם על מה אני מתנחמת היום כל כך.
אתם- אחים יהודיים שלי- בטח תבינו
בשמונת הימים האחרונים אני מביטה בעיניים כלות באחדות המופלאה ששוררת בעם המדהים הזה. בנתינה האין סופית שהשתררה כאן בלי חשבון. באהבה האמיתית שהפילה את כל המחיצות בין דתיים, חילונים, חרדים ומסורתיים. מגוייסי צה"ל ומשרתי צבא השם. מושבניקים ועירוניים, אנשי הצפון עם תושבי הדרום והמרכז.
חיפשתי אותו, את ה"ישראלי מכוער" שאנחנו לא מפסיקים להתלונן עליו על כך שהוא מכתים את שמינו. ולא מצאתי!
אבל בינות לחיפושים, מבלי להתאמץ בכלל- ראיתי אלפי בני אדם שתרמו את ביתם וחלקו מפיתם עם אנשים שהכירו רק כמה דקות לפני כניסת השבת.
ראיתי עשרות משאיות של ארגונים שדאגו לתושבי קו האש עם כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת, מטיטולים עד ממתקים ואוכל מבושל וביגוד ומשחקים ומה לא?! אין לי ספק שהייאוש שהתנחל בהם – פינה את מקומו ליותר תקווה וחיות.
ראיתי את היישוב הדרומי המארח את חיילינו לארוחה חמה בלי שאף אחד בקש או רמז. אין לי ספק שנתתם להם עוצמה ורצון להמשיך להגן עלינו.
ראיתי את מאות האזרחים שנגשו לחזק את ידי החיילים ולפנק אותם במה שרק אפשר בעמדות כיפת ברזל. אין לי ספק שבזכותם היירוטים היו מוצלחים ומדוייקים יותר.
ראיתי את עם ישראל ה"מופרע" שלא מסוגל להמתין רגע וצופר ללא הפסקה. עומד דום (כך ממש) בקילומטרים הפקוקים שבין תל אביב לירושלים ובכביש בחוף – ומחכה. מחכה שיתפסו את בן הבלייעל שהעז לפגוע באוטובוס על נוסעיו האזרחיים.
שמעתי את מאות ספרי התהילים שנקראו על ידי עם ישראל דתיים, חילוניים ואפילו כאלו שמעולם לא העלו על שפתותיהם ולו פרק תהילים אחד. כדי לעשות עוד משהו בשביל הצלחת עם ישראל.
ראיתי את עשרות האומנים אשר סכנו את עצמם בכניסה לאזור האש – על מנת להראות נוכחות ולשמח את התושבים מוכי החרדה.
ראיתי את עם ישראל בוכה יחד – על איבוד 5 אחים השם יקום דמם – כאילו הם אחים מבטן.
ועוד לא ראיתי הכל.
זהו בעצם נס שמונת הימים שלי.
לא, לא רציתי שהוא ייגמר כך. רציתי להמשיך לראות את העם המופלא שלי, שלא קיים בשום מקום אחר בעולם -מקריב משלו לאחרים בלי לחשוב. מוותר על חלקו בשביל מישהו שהוא בכלל לא מכיר.
גאה להשתייך לעם המיוחד הזה שמורכב מכל אחד ואחת מכם.
עם שבו אחד נותן יד לשני בכדי לעזור לשלישי ולרביעי ולחמישי ולכל מי שרק אפשר.
עשיתם את זה בצורה הכי יפה ונפלאה שאפשר לעשות. אתם עושים זאת תמיד, אבל בשמונת הימים האחרונים אפילו עיוור- היה יכול להבחין בגדולה ובאצילות הנפש של העם שלנו.
תודה אלוקים! ברוך שלא עשני גויה!
