אאא

"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם" (שמות ז פסוקים ג - ה)

 

    במילים אלה, מודיע הקב"ה למשה - עוד קודם עשרת המכות, שהוא עתיד להקשות את לב פרעה, כדי שימשיך ויחזיק בבני ישראל - למרות המכות הקשות שיבואו עליו ועל עמו. ואכן, התורה מעידה - בהמשך הפסוקים, פעם אחר פעם: "וַיְחַזֵּק ה' את לב פרעה".

 

    בעקבות כך, תמה רמב"ן: "שאלה - אשר ישאלו הכל: אם ה' הקשה את לבו, מה פשעו?!"

 

    על מנת לחדד את הדברים, עלינו לציין את אחד מיסודות האמונה היהודית 'עקרון הבחירה החופשית'. האלוקים מעיד בתורתו: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל). ואף על פי שהכל בידי שמים, הרי כבר דרשו חז"ל: "חוץ מיראת שמים" - שהיא נתונה לאדם, "ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע" (רמב"ם - הלכות תשובה פרק ה). כלומר, האדם חופשי לעשות טוב או רע, וממילא, הוא האחראי היחידי למעשיו.

 

    הרמב"ם מרחיב ואומר: "אל יעבור במחשבתך, דבר זה - שאומרים טפשי אומות העולם, ורוב גולמי בני ישראל - שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו, להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן! אלא, כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כִּילַי או שׁוֹעַ, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו - נוטה לאי זו דרך שירצה. וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא - הוא הפסיד את עצמו. ולפיכך, ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו, ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה". ומדגיש: "דבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה".

 

    אחר כל הדברים האלה, קמה וניצבת הקושיה - ביתר עוז: הקב"ה מעיד, שהוא נטל מפרעה את היכולת לשלוט במעשיו. ומעתה, הרי פרעה השליט - "נשלט" לגמרי על ידי כח עליון, כאילו 'נכנס בו שד' המכריח אותו - לעשות רע. אם כן, הרי הוא תחת 'אִי-שְׁפִיּוּת זמנית', ומדוע הוא עתיד להיענש על כך?

 

    יתירה מכך, אם אכן פרעה נטול בחירה, ומשול בעת הזו למַרְיוֹנֵטָה (בּוּבָּה על חוט), מה הטעם להתרות בו? ומדוע אם כן, אנו מוצאים בפתיחת הפרשה הבאה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו" (פרק י), ופירש רש"י: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה - והתרה בו".

 

    וביתר שאת - עולה התמיהה על המשך הכתוב: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם", וביאר רמב"ן: "התעללתי - כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו - ועושה הנקמות בו". איך יובן הצדק האלוקי - לאור הדברים הללו?

 

    תמיהה זו, מצויה כבר בדברי חז"ל: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ - אמר רבי יוחנן: מכאן, פתחון פה למינין לומר - לא הייתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר: כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ. אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: יסתם פיהם של מינים! אלא "אִם לַלֵּצִים - הוּא יָלִיץ" (משלי ג), שהקב"ה מתרה בו באדם, פעם ראשונה שניה ושלישית - ואינו חוזר בו, והוא (הקב"ה) נועל לבו מן התשובה - כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה חמש פעמים - ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית עורפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך" (שמות רבה י"ג).

 

    ואכן, בחמש המכות הראשונות, אנו מוצאים שפרעה התעקש - בכוחות עצמו "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (פסוק י"ג), ורק מהמכה השישית ואילך מכביד ה' את לבו. "אמר הקב"ה: מכאן ואילך אם רצה (פרעה) לשלוח - איני מקבל" (תנחומא ג).

 

    לפי זה, יש לומר לכאורה, שפרעה לא נענש על הסירוב שלו במכות האחרונות - כי היה זה שלא מרצונו. העונשים שהוא ספג, וכן הטבעתו בים, הגיעו אליו - בעקבות חטאיו הקודמים.

 

    גם רמב"ם (שם פרק ו) מבאר: "אפשר, שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת - שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו - שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו - כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. לפיכך כתוב בתורה: "ואני אחזק את לב פרעה", לפי שחטא מעצמו תחילה, והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" (פרק א), נתן הדין, למנוע התשובה ממנו - עד שנפרע ממנו. לפיכך, חיזק הקב"ה את לבו".   

 

    ניתן אולי לומר, שגם לשיטת הרמב"ם אין הכוונה שהאלוקים מונע ממנו לגמרי - את היכולת לשוב בתשובה, אלא שהטביע בבריאת האדם - שבהתרבות חטאיו הרי הוא 'שקוע בבוץ', וקושר עצמו לדרך החטא, ומאבד את היכולת האובייקטיבית שלו - להשתחרר מכבלי העוון, כעין הִתְמַכְּרוּת. ולתכונה זו, קורא הכתוב "הכבדת לב".

 

    רבי עובדיה ספורנו מבאר באופן שונה."לולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל - בלי ספק. לא על צד תשובה והכנעה לקל יתברך - שיתנחם מהיות מורד, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות - וזאת לא הייתה תשובה כלל". לדבריו, אם פרעה היה משחרר את ישראל - רק בגלל המכות שספג, הרי זה לא בא מבחירתו האישית.

 

    לדבריו, אין הפירוש שפרעה היה מנוע מלתקן את דרכיו, אלא שכנגד ההטיה הברורה של המכות, הוסיף לו האלוקים עקשנות וסרבנות, כדי ליצור אִיזוּן בבחירה בין הטוב - לרע, ומעתה, פרעה הוא שבחר ברע - מרצונו החופשי, ועל כך הוא נענש.