לא נהוג לאבחן ילד עד גיל 3 כלוקה באוטיזם. ורוב הילדים שאכן סובלים מאוטיזם מגיעים לטיפול רק אחרי הגיל הזה. יחד עם זאת, במבט לאחור מסתבר שהכתובת הייתה עד הקיר כבר מגיל שנה. וטיפולים בגיל צעיר יעילים הרבה יותר מאשר טיפולים בגיל מבוגר יותר. ילדים שקיבלו טיפולים בגיל צעיר מאוד גם מגיעים לתוצאות טובות יותר ומשתלבים טוב יותר בחברה.

לצערנו הרב, הורים רבים מעדיפים להגיד כי "האחיין של דודה טובה גם לא דיבר עד גיל 5 ועכשיו הוא תלמיד מצטיין". כשמסתבר שהמקרה של האחיין שונה מאוד מהמקרה של הילד שלהם, שאכן סובל מאוטיזם ולא קיבל את כל הטיפולים האפשריים בזמן, כל מילות ההרגעה כבר לא שוות הרבה. ובמקרה ההפוך, כשההורים חשדו בליקוי תקשורתי והתפתחותי, עברו בדיקות ולבסוף הסתבר שאכן מדובר בקצב התפתחות אישי בלבד, כל ה"נזק" הסתכם בביקורים במכון התפתחות הילד בלבד.

הפעוט לא משחק באופן רגיל (אילוסטרציה: שאטרסטוק)הפעוט לא משחק באופן רגיל (אילוסטרציה: שאטרסטוק)

לכן הכלל הראשון הוא לבדוק, לשאול ולאבחן. בדיקה מיותרת תמיד עדיפה על התעלמות מבעיה. במיוחד כשמדובר בליקויים תקשורתיים ובדיקות שדומות יותר למשחקים ולא התערבות פולשנית, אין שום הצדקה ולהמתנה מיותרת.

במקרים רבים הסימנים הראשונים של אוטיזם מתחילים להופיע כבר בגיל שנה וחצי. עד אז הילד לרוב מתפתח בצורה רגילה. אבל כבר בגיל 18-24 חודשים מתחלילים להופיע סימנים ראשונים שמאוחר יותר יסתברו כתסמיני הספקטרום האוטיסטי.

כאן זה הזמן לציין גם שאוטיזם איננו תסמונת אחידה. אכן מדובר בספקטרום, כלומר בטווח רחב של תסמינים וליקויים. אוטיזם יכול לבוא לידי ביטוי כחוסר מוחלט של יכולת לתקשר עם הסביבה והתנהגות אגרסיבית. אוטיזם קשה מלווה לעיתים גם בפיגור שכלי. מאידך, ילד שנכלל בספקטרום האוטיסטי יכול דווקא להפגין רמת אינטליגנציה גבוהה מהרגיל ויכולות וורבליות מרשימות.

וזה עדיין לא אומר שהילד הזה לא סובל מקשיים חברתיים, מחוסר יכולת להבין את פשר ההתנהגות של אנשים אחרים, מקשיים להסתגל לנורמות החברתיות וכו'. כל הילדים בספקטרום האוטיסטי זקוקים לסיוע, כל אחד בהתאם לרמה שלו. וגם אם ילד הוא אוטיסט ברמת תפקוד גבוהה אסור להתעלם מכך בטענה מגוחכת ש"הילד בסדר, הוא חכם ומסוגל לדבר".

ממעט ליצור קשר עין (אילוסטרציה: שאטרסטוק)ממעט ליצור קשר עין (אילוסטרציה: שאטרסטוק)

ובכן, מהם הסימנים שאמורים לעורר חשד אצל ההורים?

● הילד לא נוהג לחייך כשהוא רואה את האדם שמטפל בו לעיתים קרובות.

● הילד לא מנסה (או שעושה זאת לעיתים רחוקות בלבד) לחכות את הקולות והתנועות של הסובבים אותו, לא מחייך, לא צוחק ולא מנסה לנשק.

●הילד לא מדבר ומתעלם מהבקשות המופנות אליו.

● הילד לא מגיב כראוי כשקוראים לו בשמו (החל מגיל שנה).

● הילד לא משתמש בתנועות כדי לבטא את בקשתו (החל מגיל 10 חודשים).

● קשר עין דל או חסר.

● הילד לא מחפש את תשומת לב של הוריו.

● הילד לא מושיט את ידיו כשההורה מתכופף כדי להרים אותו.

● תנוחות משונות שחוזרות על עצמן או תנועות חוזרות (סיבובים במקום, נענוע של הידיים וכו')

● משחקים משונים (למשל, הילד כל הזמן מסובב גלגלים של המכוניות במקום לשחק במכונית כמו כל שאר ילדים בגילו)
עיכוב בהתפתחות מוטוריקה גסה.

● רגישות מוגברת (לבדים, למגע, לקולות) או להפך רגישות נמוכה מאוד (למשל, הילד לא בוכה אחרי שקיבל מכה).

לפעמים הסימנים מתפתחים בצורת רגרסיה, כלומר הילד שכבר רכש מיומנויות מסוימות לקראת גיל שנתיים מתחיל לאבד אותם: מפסיק להגיב לשמו, מפסיק לשחק, מפסיק להגיב לפניות אליו וכו'. בכל מקרה של חשד חשוב להתייעץ עם מומחה להתפתחות הילד. בגיל הזה המוח של הילד מתפתח בצורה אינטנסיבית, והתערבות טיפולית עשויה לעזור לו להתגבר על הקשיים המתהווים שלקראת גיל האבחון הסטנדרטי יהפכו לבעיות של ממש.