יום שישי. הים הגועש בחוף אכזיב חורפי באופן ציורי להפליא. זעפני באופן זועף לדוגמא.

"אפילו יורדי ים ותיקים היו מתלהבים מהנוף הזה", אומרת גיסתי.

אנחנו מטיילים ליד החוף. שתי משפחות. ירושלמיות שנסעו לשבת על יד הים.

מארגני הטיול, הבעלים, בעלי הבית, הדעה והמאה , מסתכלים בנוף הנפלא, בילדים המשתכשכים, השחפים הצווחים, ומתמלאים סיפוק שאין כדוגמתו, לאמור, רעיות ואימהות יקרות איזה סוף שבוע סידרנו לכן, אה?

האמת היא שהתחושה מרוממת. האוויר החורפי נפלא, צח, נקי וחודר לעצמות.

"איזה יופי. תראי איך הילדים נהנים". מתפעמת לאה באזני.

הילדים.

הם משחקים במעורבב, בני הדודים. אבל אפשר לראות התחלקות ברורה. לשניים.

הילדים שלי. והילדים שלה.

שלי מכורבלים במעילים ובכובעים. את נועה הכרחתי לכרוך צעיף צמר סביב צווארה, ויונתן נראה כילד אסקימואי שעיניו צרות מכובד הכובע וזוויתו המשוכה.

אפילו חיליק שמחפש צדפות מעניינות, צפוד במעילו באופן שיטתי.

הילדים שלה- תהילה בת העשר בשמלה דקיקה, תכולה, מעילה זרוק על החול,

יאיר בן השלש לבוש בצעיף אמנם. אבל רק צעיף, בערך.

ומגדיל לעשות איתמר בן השנתיים וחצי. ברנש עצמאי להפליא, מתעב סוודרים מכל סוג. יחף באופן עקרוני.

"את לא הולכת להכריח אותו לשים גרביים לפחות"? אני תוהה. "תראי אותו",

היא מצטחקת. "מלחמה אבודה. נקודה".

"אבל הוא יצטנן"... אני מהדקת ליונתן שלי את המעיל. הוא יושב עלי, התינוקי, שותה בקבוק ומבטו מהורהר אל הים הגדול.

"נראה לך שילד שנמצא במצב כזה של אושר יכול להצטנן"? היא מסתכלת בו בחיבה. הוא מאושר מאד. מתרוצץ כציפור ים עליזה וחטטנית, עיניו זורחות ודומה שהוא לא יכול להכיל את כל הטוב הזה.

לא. לא נראה לי.

ובכל זאת. קררר. הרוח חודרת לעצמות. טיפות ים קטנות וקרירות ניתזות על פנינו בסערת גל וגל.

"חיליק! לא להוציא את המגפיים", אני מזדעקת. "בשום אופן אתה לא מכניס רגליים לים".

"תני לו", אומרת לאה, "מה יכול להיות".

לא יודעת. נראה לי הזוי להכניס אצבע לים הזה כרגע.

תהילה, למשל, משתלבת בו היטב. היא מכניסה בהחלט את האצבע וגם את היד. ואת היד השניה.

הידיים שלה כחולות מכפור. אני מציצה לראות אם לאה רואה את זה. כן. היא מחייכת אליה.

אני נרעדת בתוך המעיל. יפה יפה אבל קפוא.

אני חוזרת איתם לחדר. שלא יצטננו חלילה.

לאה אומרת שהם נשארים עוד קצת ושניפגש בהדלקת נרות.

שבת בבוקר. כבר תשע וחצי?

מישהו דופק בדלת חדרנו, דופק ומשתעל, משתעל ודופק.

"ידעתי", אני מהרהרת בניצחון עגום. "מישהו שם התקרר",

"מה אתם נועלים"? שואל חיליק כשאני פותחת לו.

ומשתעל.

"אבא אמר להגיד לך שתכף קידוש. אמא. כואב לי הגרון..תראי את יונתן"..

סמוק לחיים, מתפתל יונתן השמור שלי במיטתו. אני נוגעת במצחו. חם!!!

הדלת פתוחה ומהחדר הסמוך נשמעים קולות צהלה ורינה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הרוח מטלטלת את הדלת. אני הולכת לסגור ורואה את איתמר היחפן הקטן. בבגדי שבת, מתרוצץ יחף על הסלעים.

כי ככה זה היה משחר ההיסטוריה.

ילדים שהניחו להם להתרוצץ בכל מזג אוויר ובכל מדינה, שאבו כוחות מהסערה, בריאות מהגשם, עיזוז מהרוח ועצמה מהים.

ילדים שכוסו ונשמרו ועוטפו ונצפדו הצטננו והתקררו ונדבקו בכל מחלות הילדים באשר הן.

את המשכה של השבת בילינו על שפת הים.

אני וילדיי הלבושים היטב ומשתעלים, והיא וילדיה היחפים ומלאי המרץ.

בסופת שלג הבאה, אשלח אותם יחפים.

]]>