עד כמה שהדברים אמורים בי, אני פוקחת את עיני מדי בוקר בתחושה של אהבה רבה ותודה עמוקה לבורא עולם. "מודה אני" הוא עבורי ריקוד וירטואלי, שכן מלך חי וקיים החזיר לי את נשמתי יותר מפעם אחת במהלך חיי, ותמיד תמיד..בחמלה רבה.

הוא נתן לי הזדמנויות חוזרות ונשנות ללמוד לאהוב אותו, את עצמי ואת ברואיו והרי זאת התורה כולה על רגל אחת.

חלק מכן בודאי מזדהות עם אופי הבוקר שלי, אשריכן.

אבל אין לי ספק שחלק ניכר מכן קוראות זאת בקנאה בלתי מוסתרת ואומרות בקול: אוף, הלואי וזה מה שהייתי מרגישה בבוקר. אבל אני ממש לא. איך מגיעים לדרגה הזאת?

חלקכן ודאי מצקצקות בלשונכן וחושבות שחיי היו מן הסתם צפיחית בדבש, אם כך נראה הבוקר שלי.

ובכן אני יודעת ומודעת לכך שלא עבור כל אחד הקימה בבוקר היא סיבה למסיבה. וגם שלי לא מתמיד כך היתה.

אתן חושבות שמאז ומתמיד התחלתי את יומי בשיר ובהלל? לעולם לא אשכח את הימים הטרופים שעברו עלי לאחר גרושי השניים. היו אלה גרושים כואבים במיוחד.

הייתי שבר כלי. לא רציתי בכלל לצאת מהמיטה, כל שרציתי היה להניח את הראש על הכרית למנוחת עולמים. למשוך את השמיכה עד למעלה ולהתכסות לנצח. הייתי סמרטוט.

אבל הייתי חייבת לשלוח שני ילדים קטנים ואהובים לבתי הספר ולהכינם לשיגרת יומם. עד היום איני יודעת מהיכן שאבתי את הכוחות "לגרד" את עצמי מהמיטה. אני זוכרת שפשוט זחלתי על ארבע, אני לא מגזימה, זחלתי על ארבע מחדר השינה לחדר הילדים להעיר אותם בליטופים ובנשיקות. להלביש, להגיש את ארוחת הבוקר, ללוות אותם לתחנת ההסעה הדברים הפשוטים ביותר והפעולות הכי באנאליות, ניראו אז בעיני כמשימות על. שלא לדבר על לזכור לומר מילות חיבה ועידוד, לזכור שגם לילדים קשה ומאד.

לפני זמן לא רב פגשתי יהודי שבע ימים ומרורים שאמר לי כך: "אני מתחיל כל יום בשקר גס. אני אומר מודה אני שהחזרת בי נשמתי, כשאני בפרוש מיצר על שהתעוררתי וקמתי לעוד יום של מועקה".

ליבי התכווץ בליבי בכאב בחמלה רבה. גם משום שאדם זה יקר לי וגם משום שזה יכול להיות כל כך אחרת. וחשבתי לעצמי שלמענו ולמען כל המזדהים איתו אני חייבת לסלול את הדרך הקשה שאני עשיתי משם ועד הלום. אז הנה כמה אבני דרך, תובנות מהמסלול הפרטי שלי, בתקווה שיעזרו גם לכם לעבור מתוגת הבוקר להתעוררות והתחדשות שמחה והתרגשות.

תובנה ראשונה:

פקחתם עיניים? הרכיבו משקפיים! כן, כן אף אם ראייתכם היא 66, התבוננו סביבכם. תמיד תגלו מישהו ממש לידכם שגורלו שפר עליו פחות מכם. בסירטון מדהים שרץ ויראלית בפייסבוק, רואים שני ילדים כבני שמונה, יושבים על ספסל בגינה הציבורית. האחד לבוש טיפ טופ, שערו סרוק בקפידה והוא נועל סניקרס חדשות ומבריקות למראה. הילד השני מסתכל עליו אכול קינאה, לבושו מרופט ומרושל ובהונות רגליו מציצות מחורי נעליו הבלויות.

ברב תיסכולו מתרוצץ הילד העני סביב ,מטפס על העץ הסמוך ובועט בכדור הרגל שלו בחוזקה. לבסוף הוא מתיישב תחת העץ וחושב על מר גורלו, ועד כמה היה מאושר עם זוג נעלי ספורט חדישות כשל הילד העשיר על הספסל.

ואז הוא רואה אישה מבוגרת מתקרבת לספסל כשהיא דוחפת לפניה כסא-גלגלים. היא עוזרת לילד המטופח לעבור מן הספסל לכסא הגלגלים ומובילה אותו הלאה משם.

הילד העני בוהה בם כמי שקפאו שד, ואז הוא מתנער נותן שריקת פורקן עזה ורץ ובועט בכדורגל שלו באושר ובשמחה.

הסרטון הזה הותיר בי רושם עמוק ומצמרר. בכל פעם שדמעות מטפסות לעיני אני מתעשתת ואומרת לעצמי: תחשבי כמו הורה. אם הילד שלך שמח ומכיר טובה את רוצה לתת לו עוד סוכריה, אבל כשהוא מקטר בלי סיבה את רוצה להפליק לו סטירה.

אז תפסיקי לקטר ולבכות שלא יתן לך חלילה אבא בשמיים סיבה מוצדקת לעשות זאת. רק להרכיב משקפי ראיה ולהסתכל סביב, העולם מלא צרות גדולות יותר. בכל פעם שליבי כואב, אני שמחה שהוא פועם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

היי אסירת תודה לכאב הראש שתקף אותך, כי הוא עשה כלא היה את כאב הלב.

כשמטרידות אותי מחשבות, אני מבסוטה שראשי עוד עובד. וכשכואבות לי כל העצמות אני יודעת שיש לי גוף מתפקד.

לפעמים אני חנוקה - אבל נושמת ולפעמים עייפה ותשושה – אך שורדת.

גם כשכיסי אינו מלא מה באמת חסר לי? אולי אין לי כל שאני רוצה – אבל יש לי מה שאני צריכה.

חיי אינם מושלמים? אני מכירה בכך שהם טובים משל רבים אחרים.

אני אוהבת כל קרן שמש שזורחת לי בתום סערה.

אני לא בוכה על שום חלב... ומשתדלת להרגיש מאושרת בלי לקחת שום דבר כמובן מאליו!

בצעירותי לימדו אותנו שיר נחמד שחרוזיו אולי לא משובחים אבל המסר מעולה: כל דבר אפשר לראות, במשקפיים וורודות, נחסוך כך בעיות, והשמחה תשלוט!

]]>