לפני שהתיישב הוציא מכיס חולצתו טלפון נייד אחד, מכיס מכנסיו את השני, וצרור גדול של מפתחות האוטו החדיש שחנה בחניה היחידה שלמול הקליניקה שלי והסתכל מסביבו היכן הוא יכול להניח. פסע לעבר העמודון שעליו מונחת קופסת הטישו, הרים אותה ואמר: "טוב, בזה וודאי לא אצטרך להשתמש" ופינה מקום לאוצרותיו, מגניו.
"אני באמת לא יודע מה אני עושה פה, אבל לפני כמה שבועות היו לי כאבים בחזה ולאחר בדיקות הכל יצא תקין. ברוך השם אני בריא כמו שור (חיוך). אבל הרופא אמר שאנשים כמוני שיש עליהם הרבה אחריות עסקית על הכתפיים יכולים מבלי משים לחוות לחץ נפשי שמתפרץ. והפנה אותי אליך לשיחות... אז מה את רוצה לשמוע?"
"ספר לי על עצמך" ביקשתי.
"את בטוח תאהבי את מה שתשמעי" מחפש בעיני את מה שאכן היה זקוק לו.
***
בינקות ובילדות המוקדמת, הורים ודמויות משמעותיות אחרות מספקים לילד את אבני היסוד לבניית העצמי. מבין העיקרים שבהם – השתקפות, כלומר הצורך בהתפעלות, אישור והכרה. התינוק זקוק לניצוץ בעיני האם המתפעלת ממנו כדי שיחוש את עצמו קיים וראוי. האם בכך מעבירה לו את המסר 'טוב שאתה קיים וטוב שאתה פה איתי'. היא היוצרת את פניו ומתקפת את מי שהוא. הילד שרואה עצמו בעיני אימו המתפעלת חש עצמו כדבר הנפלא ביותר בעולם. תחושה זו היא חיונית להתפתחות טובה של העצמי.
הצורך שלנו בהשתקפות הוא הצורך לקבל אישור למה שאנחנו. בהשתקפות, ההורים מתפעלים מפעילויות שבאות בעיקר מתוך הרצון הפנימי של הילד ולא רק מתוך רצון לרצותם. כאשר ההורה גאה בילד ומתפעל ממנו, הוא גורם לו לחוש נאהב, בעל ערך, מישהו שרואים אותו ואת צרכיו. ההשתקפות היא לא רק התפעלות אלא גם הכרה בחשיבות של החוויה הסובייקטיבית של הילד כבעלת ערך בפני עצמה.
ילד המקבל מסביבתו את ההתפעלות וההכרה בערכו, יכול במשך הזמן לוותר על הצורך להיות במרכז העולם - מאחר וצורך זה סופק בזמנו - והוא יישאר עם יכולת אסרטיבית, תחושת כח וערך עצמי. כאשר הילד מקבל השתקפות, הערכה והכרה הוא מפתח את היכולות הבאות: יכולת לוויסות הערכה עצמית - היכולת לספוג כישלונות מבלי שתגרם מפולת בהערכה העצמית, והיכולת להתאושש מנפילה בהערכה העצמית כאשר היא מתרחשת.
כאשר יש תחושה פנימית טובה של ערך עצמי, הילד לא זקוק כל הזמן לאישור של ערכו העצמי מהסביבה, ולכן לא כל כישלון הוא מפלה של הערך העצמי. כאשר הילד מקבל את ההשתקפות שהוא זקוק לה, הוא יכול בהדרגה לוותר על הגרנדיוזיות הילדית הנורמלית, ולהפוך את הגרנדיוזיות לאסרטיביות. אסרטיביות היא היכולת לעמוד על שלו נוכח הסביבה שלא תמיד מסכימה עמו, ולהרגיש חיוניות וערך עצמי.
מנגד, חוסר השתקפות משאיר את הילד בחסך שהולך ומתעצם. תחושות של חוסר ערך נספגות לתוך העצמי שלו. הוא פועל כל הזמן כדי למלא את החסך ומנסה לקבל אישור והתפעלות. הוא לא עסוק בענייניו, אלא בודק כל הזמן איך הוא בהשוואה לסביבה. ביקורת היא חלק מתהליך למידה ולכן ערך עצמי לא מווסת מקשה מאוד על תהליך הלמידה. הקושי לעמוד בביקורת מביא לקושי בקבלת סמכות ולעיתים אף לתחושות קיפוח.
ילדים אלו עשויים לגדול למבוגרים עם פגיעות נרקסיסטית שכל הזמן ינסו לחפש התפעלות על-ידי היותם מקסימים במיוחד או מוצלחים במיוחד, וישנם ביניהם שיפגינו יהירות והתנשאות על הזולת, כהגנה.
למרות שאדם כזה מקרין כלפי חוץ עודף בטחון עצמי, לאמיתו של דבר הוא פגיע ביותר. הערך העצמי שלו אינו מווסת. כאשר הערך העצמי פגיע כל כישלון קטן גורם לתחושת מפלה קשה ולכן קשה להתמודד עם ביקורת. האדם מגיב על ביקורת בפגיעה, כעס, התעלמות או זלזול. אדם כזה לא יהיה מסוגל להעריך צרכים וזכויות של אחרים, יישאר מרוכז בעצמו, יתקשה לראות נקודת ראות של האחר ויתקשה לגלות אמפתיה.
הכותבת היא ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית, מטפלת פסיכואנליטית בילדים ובמבוגרים, מדריכה בכירה ומרצה אקדמית. לשאלות ניתן לפנות למייל srlazar@gmail.com. תודות לגב' דסי סולובייציק, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, שסייעה באיסוף חומר וכתיבת הכתבה.
