אכן, זו תופעה מבורכת שהרבה חילונים היו שמחים לקנא בה (אם הם היו מודעים אליה) הרבה מאיתנו, המתארחים אצל קרובי משפחה, באזורים החרדיים, מקבלים דירה מפנקת למהלך השבת.
גם תופעת ה'החלפת דירות' הנהוגה בזמני החופש, זרה להם מאד: משפחה בני ברקית הרוצה לנפוש בצפון במלון ללא תשלום ומצד שני משפחה מהצפון הרוצה לרכז ביקורי קרובים מהמרכז לשבוע במהלך החופש – מחליפים דירות. איך הם סומכים אחד על השני?! שאל אותי מכר חילוני.
'אצילות' ו'נדיבות' בנדיבות!
אז לכל המשתוממים על מקור התופעה המבורכת, נזכיר קטע מהפרשה – פרשת אמור - המדבר על מצוות 'לקט' 'שכחה' ו'פאה'. מצוות אלו מורות לבעלי שדות, שלא לקחת את כל תנובת השדה הביתה, אלא להשאיר עבור העניים חלקים מסוימים– לקט שכחה ופאה.
מסביר ה'חינוך': רצה הבורא שיהיה עמו מעוטר במידות טובות ונאצלות, שתהיה להם נפש נדיבה. 'פעולות יבשות' אלו, מסביר 'החינוך' גורמות לנו עצמנו 'להתפעל נפשית' מפעולתנו הפיזית היבשה, ולהיות טובים ונדיבים גם במישורים אחרים.
דבר זה, הוא מוסיף, גורם לנפש שתהיה רגועה ושלווה. איננו רודפים אחר 'מיקסום הרווחים' אלא אנו יודעים שרמת הרווח, הינה החלטה משמיים בלבד. 'ללא מגע יד אדם'
מה גם, שזה מונע 'עין הרע': אמנם העניים ראו אותי 'מדושן' ואת השדה שלי מבורך בגידולים.. אך גם להם יש חלק בזה.
מי שמתקמצן ולא נותן, ממשיך הוא ומסביר, מחנך את עצמו לרוע, ובטווח הקצר או הארוך, הוא דווקא יפסיד מזה. '..וכמו שאמרו חז"ל, במידה שאדם מודד, בה מודדין לו'. (מ' רטז')
חקלאות מודרנית– הרפיה עתיקה
אז כיום, אין לנו שדות ודווקא כן היינו שמחים לחנך את נפשנו לשלווה ולרוגע – שזו הרי התעודת הביטוח היחידה ממחלות נפש וגוף. התשובה המודרנית לכך היא רמת ה'לחץ' שאנו חשים כלפי הרכוש שלנו. אם אין לחץ, איננו חוששים לפרגן ולהשאיל.
זה המצב הרצוי: 'אין לחץ' בגין התבלותו של חפץ שעבדנו הרבה עד שרכשנו אותו. גם אם יקרה משהו לדבר כזה או אחר שהשאלנו, אנו רגועים, עדיף שההתבלות תגיע בעקבות מצווה שעשינו עם החפץ, ולא בגלל שבירה או 'התבלות טבעית'. אם כבר 'נגזר' על חפץ מסוים להישבר, לפחות שהוא יהיה בנוסף, על הדרך גם 'קורבן כפרה..'
התנהגות זו, מחנכת את הנפש שלנו לאצילות, נדבנות, לרוגע ולשלווה. אין לחץ בעסק שלנו, אין לחץ בבית, אין לחץ על המכונית. הגיע הזמן לעשות 'הרפיה'. כבר אמר פעם הפילוסוף: רכושנו בא לשרת אותנו, לא אנו אותו. עוד מקום שבו אנו יכולים להביע את ה'חינוך לנדיבות ולאושר' הוא ע"י המעשרות והצדקות שניתן מהמשכורת שלנו. לתת, זה לקבל!
מורשת העושר וירושת האושר
חינוך לאושר, או ירושת אושר, זה נשמע בומבסטי. מי יכול להנחיל אושר לילדיו? כן, ברור שזה הדבר הכי הכי חשוב, הרי "לא חסרים" עשירים שחייהם כה קשים.. אבל איך? בעצם, זה יתכן וזה אפילו אפשרי. כשהם 'ינשמו' את היחס שלנו כלפי רכושנו וכשאנו נדאג אף לעדכן אותם שחלק מהכסף שאנו עובדים עליו כה קשה, מחולק ל-א-ח-ר-י-ם, הם יתעצבו בצורה שלווה ושפויה.
כן, 'בלי לחץ' משום שהאינטרסים החשובים לנו, בידי ה'כל יכול' שדווקא מאד אוהב אותנו. ה'חינוך לאושר' שאנו נותנים, לא יסתכם במנטרות ובאמירות אלא זה כבר יהיה 'מעשה רב' ו'מודל לחיקוי' הנבנה בנפשם המתעצבת. החינוך שלנו יתבסס על עובדות חיות ולא רק על הצהרות כוונות פרוטוקוליות. מגיע להם אושר, הם הרי הדבר הכי יקר בעולם
פרשת אמור – פרשת האושר
הפעם הפרשה לימדה אותי את הנחלת האושר העצמי ולילדים. אילו תובנות מחכימות עלו לכם מהפרשה? נשמח לקרוא עליהם ולשפר אף אנו עוד ועוד את איכות חיינו, שתפו אותנו באוצרות ששליתם ממעמקי הפרשה והעלו אותם לבורסת התובנות של פרשיות השבוע.
]]>
