מודה ומתוודה שמעולם לא הצלחתי לסמפט כל יצור בעל כנפיים או 3 רגלים ומעלה, מה לעשות? כל אחד והאהבות שלו. אבל מה לא עושים למען 6 זוגות העיניים שנישאות אלי מתחננות כבר חצי שנה מידי יום ביומו, ומייחלות למישהו קטן לטיפוח?

הם התרוצצו בין הכלובים שיכורים מאושר, וקרקרו ליד כל כלוב אפשרי, דיירי הכלובים שמחו גם הם עם קהל האוהדים שצפה בהם, רק אני עמדתי בפתח החנות ורק חיכיתי לברוח משם כמה שיותר מהר.

לפתע נפלו עיני על אקווריום קטן שעמד לו בשקט בפינת החנות ליד הקיר, בתוכו שטו להם כמה יצורים בשקט ושלוה, המים נראו צלולים, הנוף המרהיב של רצפת האקווריום הזכיר לי את קרקעית ים סוף באילת, והפסים הצבעוניים שעל גב הדגים השתלבו לי בדיוק עם צבע הספות בסלון...דגים!

מייד סימנתי לחבורה העליזה שלי להתקרב אלי, ובן רגע הפכתי לאשת מכירות, הסברתי להם בקול מתקתק כמה נזק יהיה להם עם האוגרים ושלא תמיד הם יהיו ממושמעים, והם עושים רעשים וצפצופים, אז חייבים לחפש חיה שקטה מאד, ונצטרך לעבוד ולנקות, אז צריך חיה כמה שפחות מלכלכת, ואולי הם יברחו מהכלוב ויגיעו לבקר אותם בלילה, ולכן הכי טוב שנמצא חיה שאם היא יוצאת מהכלוב, היא שובקת חיים, "ואוהו, יש לי רעיון גאוני! חיה שעונה בול על כל הדרישות!" הצבעתי ביד רועדת קמעה על האקווריום המרהיב תוך שאני פוזלת לעבר הלקוחות שלי...יש, הלך לי! ההצעה נקנתה מייד, שלשה ראשים הנהנו לאות הסכמה.

מייד רצתי אל המוכר שיארגן לי את הציוד, שלא יהיו חרטות. בתמימותי כי רבה, חשבתי שכשקונים דגים אז קונים דגים, מסתבר שלא. כשהגעתי לקופה התלבטתי לרגע אם כדאי להתקשר למוביל שהעביר לנו את הדירה לפני חצי שנה, על הדלפק היו מאורגנים שני דגים קטנים ויפים שהתרוצצו להם בתוך שקית מים, אקווריום בנפח של חצי מטר רבוע שיהיה לדגים רווחה, אבנים ואביזרים ליצירת סביבת גידול טבעית, רשת ללכוד את הדגים כשצריך לנקות את האקווריום, טיפות לחיטוי המים, וכמובן שק של מזון שיכול להאכיל דורי דורות של דגים ("זו החבילה הכי קטנה שיש"). לא אמרתי מילה, שילמתי על הכול ויצאנו הביתה שמחים ומאושרים מרוצים עייפים ואפופים ניחוח של חיות.

כל הדרך הביתה התנהל דיון סוער בעניין נתינת השמות, על הפרק עלו הצעות וירדו בזו אחר זו, כל הצעה נדחתה על הסף מסיבה כזו או אחרת, ובסוף כשסיימנו לעלות את כל גרם המדרגות וסובבנו את המפתח בחור המנעול נולד השם המיוחל, "ויקרא שמם דוד ונועה" ואל תשאלו אותי למה כי אין לי מושג...

מצאנו לדוד ונועה מקום של כבוד על המזנון בסלון. לאחר שארגנו את האקווריום על כל אביזריו וחלקיו, ופרשתי בפניהם את חלוקת העבודה: אבא אחראי על ניקיון האקוריום, אני על האכלה של הדגים, והם על התעסוקה.

דוד ונועה התנהלו להם על מי מנוחות בתוך האקווריום, נראה היה שהם מרוצים מהטיפול המסור של כל תושבי הבית, איש איש בתפקידו. הילדים לא עזבו אותם לרגע, העסיקו אותם כולם יחד או כל אחד לחוד. פינת הדגים הפכה למוקד עליה לרגל לילדי השכונה כולה, כל יום התקבצו להם ילדים סקרנים בגילאים שונים, בקבוצות של ארבעה ארבעה, על פי יומן תורים מסודר שניהלו בעלי חוות הדגים הקטנים שלי, אני, מנכ"ל החווה, רק קבעתי את שעות התחלה וסיום סבב הביקורים להיום, ודאגתי לקצר תורים כשנשקפה סכנה לדגים או לסלון...

הכול היה נראה כל כך מבטיח, הרגשתי שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה בעניין החיות, עד שיום אחד כשחלפתי על פני האקוריום, משהו היה נראה לי לא כתמול שלשום, כשהתקרבתי קצת יותר ראיתי שדוד לגמרי בלי מצב רוח, אז פתחתי את חבילת המזון וצ'יפרתי אותו במנה נוספת, נופפתי לו לשלום, ויצאתי מהבית.

כשחזרתי, ראיתי שהמנה נשארה כפי שהייתה, דוד סרב לקבל את הפינוק. בצהרים הודעתי לילדים שהיום דוד עצוב והוא צריך חופש, לכן היום אין קבלת קהל. בערב כשבאתי לתת להם את ארוחת הערב, דוד כבר היה נראה רע מאד, הוא בקושי רצה לשחות, דפקתי על דופן האקווריום בבהלה, הוא ברח, נשמתי לרווחה.

בלילה לפני שהלכתי לישון, כשעברתי בין המיטות לכסות את הילדים הלכתי גם לדוד, לדרוש בשלומו, עכשיו הוא היה נראה כבר לגמרי שמוט, מצבו הדרדר באופן קיצוני, הבנתי שנותרו לו עוד שעות ספורות...

בבוקר זינקתי מהמיטה מהר לפני שהילדים יקומו, רצתי לסלון אחוזת אמוק, הצצתי מרחוק לתוך האקווריום וכבר הבנתי הכל, דוד נפח את נשמתו... הקצתי גם את אישי, ובלב דואב ובכוחות משותפים מהר מהרפנינו את האקווריום כדי לחסוך מהילדים את הצער והמראות הקשים.

כשהילדים קמו בישרתי להם לאט לאט את הבשורה המרה, מחיתי את דמעותיהם וניחמתי אותם בנועה, שנשארה חיה קימת נושמת ובועטת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אחרי שהם התאוששו מההלם, הם דרשו לדעת היכן נטמן דוד, הסברתי להם שאין שום עניין לדעת איפה הוא קבור, לעת עתה עוד לא שמעתי על מנהג לעלות לקבר של דג, לא רציתי לגלות להם שדוד עכשיו שוחה ללא רוח חיים בנחל ביוב כלשהו. הם בלית ברירה השתכנעו, והחלטנו פה אחד להכריז עליו כ"חלל שמקום קבורתו אינו נודע".

האבל נמשך על פני כל היום כולו, הילדים ישבו דוממים ליד האקוריום שהכיל כרגע דגיגונת אחת בודדה, ושתקו. לא היו ביקורים, לא צחוק, לא בדיחות, היה עצב כבד ועמוק שהשתרר בכל הבית כולו. אבל מהר מאד הם התאוששו ופנו לטפח את ביתם יחידתם, עד שבוקר אחד החלה גם נועה לגלות סימני מצוקה, לאט לאט הלכה ודעכה, כנראה לא עמדה בצער על אובדנו של שותפה לאקווריום, ולאחר שבוע נפחה גם היא את נשמתה והלכה לעולמה בעקבות דוד.

כשסגרנו בצער רב את חוות הדגים, הילדים השלימו עם זה שמעכשיו אני לא אתפשר אפילו על זבוב או נמלה, ניסיון החיות תם ונשלם, מעתה ואילך אני מוכנה לגדל אך ורק ילדים!

ומאז הם חולמים על איזושהי הנצחה או מחווה קטנה, זכר ושארית לזכרם של שני היצורים,תושבי חוות הדגים, שנכנסו לחיינו לפרק זמן שאול ונעלמו בסערה. הם רק חולמים על היום שבו אשוב מבית חולים חובקת בזרועותיי זוג תאומים (ילדים כמובן) בן ובת- דוד ונועה...

]]>