הנטייה הטבעית שלנו היא לדחוק, לעצום עניים, לנסות להמשיך הלאה. או -להסתכל על הכאב מנקודה של " איך יוצאים ומתקדמים מכאן הלאה" ?

בתשעה באב עד חצות היום אסור לנו להסיח דעת מכאב. אפילו לא לברוח לדברים "מועילים" . כ"ג תהילים ולימוד תורה. כי הבורא יתברך מלמד אותך דרך , דרך להתמודדות עם אובדן. הדרך היחידה לתקומה - שרק דרכה נוכל למשוך גאולה.
עת לכאוב.

רגע לפני שאת רצה הלאה, מה לעשות עם הכאב . איך לצאת ממנו. תעמדי מולו: תעכלי שהוא פה. שורט, וקיים. תני לו מקום. תאשרי את קיומו -שהוא כואב, והוא גדול. תני לגל הכאב לשטוף את ההכחשה, ולהציף אותך. רק אחרי האבל- הוא ידעך. רק כך יש לך אפשרות תקומה מהכאב.

ניסית פעם כשילד קטן בוכה על שריטה לאמר לו" זה שום כלום - תמשיך הלאה?" ומה קרה? הילד רק המשיך לבכות. רק כאשר אנחנו נותנים לילד את החיבוק, את האישור לכאב. הוא יכול להמשיך הלאה.

אם תברחי מזה או לא - לכל אחת מאינו יש ילדה קטנה בפנים, ( ולא, זה לא איזה מטפורה) והילדה הזאת לא תסתפק בהסברים שכליים, בפקודות. היא צריכה רק את החיבוק וההכלה שלך, היא צריכה את האישור לכאב. את החמלה. אחרת- היא תמשיך לבעוט ולצרוח בפנים, וממש כמו ילדה קטנה- תשבש לך תוכניות, תשבש לך את יכולת ההחלטה והשיפוט.

ואם את שואלת עכשיו: בשביל מה? מה זה יקדם אותי, לאן זה יוביל אותי? אולי המפגש עם הכאב בגודלו האמיתי רק ... יהפוך אותי לקטנה ומפוחדת מולו? אבל בורא עולם המכיל והאוהב נתן לנו דרך להתמודדות עם אובדן. רק אחרי שתתני לו מקום.

תאשרי לאדמה שתחתייך להסדק- רק אז, יוכלו לצאת זרעים ולפרוח.

ותבא הגאולה האישית שלך.

]]>